אחת החדשות היותר משמחות של התקופה האחרונה היא החלטת אקו”ם להעניק פרס על מפעל חיים ליצחק קלפטר. עם גוף עבודות שמשתרע כבר על פני ארבעה עשורים וכולל כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו פה המועמדות שלו פשוט מתבקשת, ובאמת הבחירה בו התקבלה יפה, אם להאמין לטוקבקים. אבל אתם יודעים איך זה: אף אחד לא יחלוק על הבחירה בקלפטר, ואף אחד (כמעט) לא יקנה את הדיסק החדש שלו. ככה זה עם קלפטר. כבוד לא היה חסר לו אף פעם. כיבודים דווקא כן.

בערך על קלפטר בוויקיפדיה כתוב כך: “סיפורו של קלפטר הוא פרדוקס מתסכל. אחד מגדולי הגיטריסטים של הרוק הישראלי, ובו זמנית אחד מסיפורי ההחמצה העצובים שבו. יוצר מוערך שלזכותו נזקפים כמה מהשירים הגדולים של העשורים האחרונים, אך גם מי שמעולם לא הוכיח את עצמו מסחרית. ברגעי השיא של הקריירה שלו תמיד עמד בצלם של יוצרים אחרים”. והסיבה שאני מביא לכם אותו כאן כציטוט היא שאני כתבתי אותו, בהבדלי ניסוח קלים, פעם מזמן, לאתר שכבר לא קיים. אולי עשר שנים עברו מאז, אבל זאת עדיין הגדרה טובה לקלפטר. הנה, תראו את רשימת הפיקשושים של האיש: את הצ’רצ’ילים עזב לפני שהתחילו להקליט; גם עם הסגנונות בקושי הקליט אם בכלל; באחרית הימים נתן את הסולואים הכי מפילים שלו, אבל הלהקה לא החזיקה מעמד והתפרקה עוד לפני שיצא האלבום היחיד שלה; על הסולו הגדול שלו בשיר סתיו של אריק לביא לא קיבל קרדיט בתקליט אלא רק הרבה שנים אחר כך; בכוורת - הפעם הראשונה שבה נהנה מהצלחה מסחרית גדולה באמת - הכוכב היה סנדרסון, שהוא גם בין הגיטריסטים היחידים בארץ שיכולים לתת לו פייט הגון; ושיתוף הפעולה עם אריק איינשטיין אמנם הניב כמה משיריו הטובים של האריה בשנות ה-80, אבל גם נגמר מהר מדי. אחרי שני אלבומים בלבד. אגב, אם עוד לא עשיתם את זה, לכו תתארגנו על השניים האלה - יושב על הגדר ו שביר - שני אלבומי הגיטרות הגדולים של אריק בלי תחרות בכלל. וכן, אני יודע שרומנו בחלק מהאחרים.

לקלפטר תמיד היה את זה. הוא גיטריסט נהדר עם צליל אישי מדויק ומזוהה מאוד, אבל לא טכני. כמוזיקאי הוא בין הבודדים כאן שיש להם חיבור לבלוז שורשי, גם אם הוא למד כמה ליקים מקלפטון, וכמלחין הוא פשוט התברך בכשרון להוציא מלודיות ענקיות. הנה תזכורת: היא כל כך יפה, שיר אהבה בדואי, צליל מכוון. מה שאין לו זה טיפה’לה נוכחות שהיתה עוזרת לו להחזיק על גבו קריירה עצמאית בלי להזדקק לאוקייז’ונל ריוניון של כוורת כמו שהיה במשך הרבה זמן. אבל לקלפטר יש כריזמה בימתית של שמאי מקרקעין בדימוס, עד כמה שהעדות שלי שווה משהו, וזה בלי ספק אחד הדברים שדפקו אותו לאורך השנים. אני מתכוון, אגב, גם להופעות מפעם שבהן הוא עוד היה עומד. בהתאם לזה הוא גם לא ממש ידע לשווק את עצמו, או לצורך העניין, לשמור על איזושהי רמה של נוכחות יציבה לאורך זמן, והדבר השלישי שמאפיין את הקריירה שלו זה שכאמור, רוב השותפים שהיו לו לאורך הדרך הלכו מתישהו לעשות דברים אחרים, והשאירו אותו להסתדר לבד.

אפשר לקוות שהבאז - הבאזון אם להיות הגונים - סביב קלפטר בעקבות הזכייה עזר במשהו למכירות ולהשמעות, ושקלפטר הרוויח עוד כמה אוזניים ובמידת האפשר גם כמה לירות מהעניין (מעבר לפרס עצמו, שהוא ג’ובונת צנועה של 30 אלף שקל). ואפשר גם לסיים עם קטע עלום ונשכח של קלפטר מפעם. השיר הזה הופיע בסמפלר של הד ארצי עם שירים מתוך הפקה של רשת ג’, שנשלח לתחנות הרדיו (כלומר שלחו אחד גם לגל”צ) בפסח של שנת 1981 ולא הופץ מסחרית. הדף עם רשימת השירים שפה משמאל הוא הנייר המקורי שהודבק לעטיפת הקרטון הפשוטה של התקליט, שבהתאם למנהג משונה מאותם הימים היא בעצם עטיפה הפוכה של תקליט אחר. האיגלס, אם זה חשוב למישהו. בכל אופן, חדי העין שביניכם יזהו ברשימה עוד כמה שמות מעניינים, וגם מי שאינו חד אוזן במיוחד יזהה את הלחן של קלפטר לשיר הזה - כאן עם המילים המקוריות של עלי מוהר ז”ל - שכמה שנים אחר כך היה להיט בפי זמרת מפורסמת ממוצא תימני שקשה לחשוד בה בחיבור אותנטי לבלוז.

יצחק קלפטר - לעבר הטל הקריר.mp3

לא ניפרד בלי עוד קצת קלפטר, הפעם מהופעת אורח שלו בזהו זה בשנת 83. לפני שלוש שנים כשהיה לי הכבוד לערוך את לקטי השירים מזהו זה עבור החינוכית גיליתי אותו באחת הקלטות המאובקות שלהם, וצדיק אחר עשה את המתבקש ופשוט העלה אותו ליוטיוב. זה אחד המקרים הבודדים בזהו זה שהקליטו ביצוע חי באולפן ולא השתמשו בפלייבק. צ’יקום: מתי סרי.

עוד שלושה קישורים קשורים:

ידיד הבלוג אודי שרבני מראיין את יצחק קלפטר
תובנות מפי האיש עצמו במדור מה למדתי של בלייזר, פב’ 2006
ועוד ראיון עם קלפטר, הפעם של רוגל אלפר ב-NRG

“קסטה”. המילה הזאת לבדה משרה אווירת אבק. קסטה זה מכסה שבור, קסטה זה TDK-D90, קסטה זה לכתוב עם היד את שמות השירים בפונט שקרוי על שמך בלבד, כתב היד שלך; “טיימס ניו אתה”. קסטה זה האבק שלך? שיהיה.
ככה זה תמיד מתחיל עם קסטות; מישהו אמר למישהו, מישהו העביר למישהו וזה עובר הלאה. זה כמעט ולא קיים, לשונית, באף מדיום אחר. המקריות הזאת שקשורה לשמועה, לשמועות. זה תמיד היה (ולא יחזור) “הגיעה אלי קסטה”. לא תקליט, לא דיסק ולא קובץ mp3. הגיעה אלי קסטה. וככה זה הגיע גם אלי - מחבר טוב שקיבל אותה מאיזה בת דודה מעירוני א. ‘זקני צפת’. קסטה.

הזמנים ההם היו עם ריח חדש
לפעמים אתה הולך ברחוב ופתאום מריח משהו שהאף שלך לא היה מורגל אליו. וכמו דמות קומיקס שמובלת אחרי שובל הריח, אתה נכנס לבית ממנו יוצא התבשיל.
נניח, ל”רוקסן”.
במבט לאחור, כמו בכל מבט לאחור, כל תקופה נראית כסוף עידן תמימות, אבל נראה שזה מתלבש טוב במיוחד על תחילת שנות ה-90. עירוני א’ הייתה אז סיאטל הישראלית, ורוקסן היה ה-מועדון של הרוק הישראלי. כל הלהקות הופיעו שם, כל תחרויות הרוק היו שם, כל ההחתמות נעשו שם וכל הבירות נמזגו שם. וכן, כל הפירפורים של אחרי זה, פירפורי מוות נוסח ‘מות התקופה’ גם פורפרו שם; מתנגדי הטכנו נצמדו לרמקולים בערבי “מוות לטכנו” שהתקיימו ומיאנו להשלים. אבל לפני זה סיאטל פרחה, תל אביב ביעבעה, ודימויים על חולצות פלאנל הרסו יותר חולצות מכל מכונת כביסה. והיה מאור כהן.
בגלל תחלופות רציניות בכל העמדות, הפכה זקני צפת עם השנים ל”מאור כהן וזקני צפת” (הגירסה האלנבית לאריק ברדון והאנימלס? נניח). אבל בהתחלה בהחלט היתה שם להקה. ארבעה חברים מעירוני א’ שאהבו לעשות רעש ולהקליט אותו בטייפ דאבל-קאסט. מאור כהן בשירה, יוני בן טובים על הבס, אורן לוטנברג גיטרה ועדיאל פורטוגלי על התופים. שלא תחשבו- אני חוטא ברומנטיזציה, אין ספק. היו ברוקסן להקות טובות מהם: איפה הילד הצליחו יותר, תערובת אסקוט הושמעו יותר, הקספרים סימפלו, ורעש היו פנטסטיים בדרכם. אבל היה משהו דווקא בזקני צפת שפרץ החוצה בהשפרצה נערית שבדיוק תאמה את הזמנים ההם.

“השיר הבא מוקדש לשחר, שהוא הבן של שמעון, שהוא האבא של צורי מהאולפנים. גם לרינגל, קח, קח, קח”
ההופעות שלהם היו תוהו ובוהו. סטייג’ ג’מפינג, פוגו עצבני, סטנד-אפ בין שיר לשיר, ופדאל וואו ווא פתוח עם טראבל תמידי. מגוון השירים לא היה רב, והתבסס על אילתורים ועל שירי הקסטה. לימים היו אלה שירי האלבום הראשון. רובם ככולם שמרו על אותו הצביון של הקסטה. הציטוט שלמעלה בעצם מראה את העניין של הזקנים אז: כמה חברים מבית ספר שמקדישים שיר לחברים אחרים. המהות של להקות רוק’נ’רול צעירות. טוב, חוץ מהקטע של הלתפוס בחורות.

מה עם הקסטה, טוב ‘הקסטה’
אווירה של חדר ביתי. טייפ ששמים על שולחן וסופג כל מה שהוא יכול. פידבק מהגיטרה של לוטנברג כמו שכל מתבגר מכיר בזמן שהוא שוכח להנמיך, מפוחית של מאור כהן שהיא כמעט פארודיה על נגינת מפוחית, ומיקרופון עם דיסטורשן.
הקסטה נפתחת עם “ריקי” בהופעה חיה עם זיופי קול ומפוחית, וממשיכה ל”שלמה ארצי” שהולך כך, שימו לב: “יש אהבה שבורחת מבין האצבעות/ אבל האהבה שלך תשאר איתי לעד. אני יודע, זה נכון/ אם את שלי ואת שלך-הכוכבים שבשמיים לעד/ והים והגלים שבו מצחקקים אלינו, את שלי לעד, ואני שלך/ חבובתי (’שומעים’ חיוך) אני אוהב אותך, את שלי (מעבר) אז למה שיקרת לי, אמרת לי… “. משם זה ממשיך לרצף של קללות, ומעבר חד ל”שיר חייל” של ארצי.
את “יוסי” שמגיע כאן אתם מכירים מהדיסק הראשון. טועה מי שחושב שהוא מוקדש ליוסי אלפנט. כמו הרבה שירים מהתקופה ההיא גם זה לא היה יותר מתירוץ ללחוץ על פדל הדיסטורשן. משם מעבר ל-Daddy עם הווא ווא של לוטנברג, תופים עם גוון אלקטרוני וצעקה כמו שרק מאור היה יכול לשחרר. כמו שילוב של האוולין וולף וזמר דאת’ מטאל.
או-רייט!
משם זה ממשיך ל”מס הכנסה”: “רציתי בחורה קיבלתי משטרה, רציתי חומוס קיבלתי טחינה/ רציתי מערכת, קיבלתי ווקמן ידני/ החיים בזבל, החיים ממש זבל- מס הכנסה, ממש משוגעים. מס הכנסה ממש מטורפים, לקחו לי הכל, לקחו את החיים, אבל בעצם החיים טובים” במבטא אמריקאי מאונפף וקצב מונוטני עם סיום של משחקי רמקולים. ופתאום שיר מזרחי - של רון שובל, אני חושב - שעליו רעשים מכוונים ושריקות צורמות, ומיד קטע בשם “מדוע שיקרת” שבו מאור כהן מקריא את הטקסט הבא:
שיר אהבה מאת יוחנן בצלאל, הזמר סמי בוזגלו מתוך הלהיט ‘ציפי’ יוצא בקסטה חדשה ‘שלומית, אני אוהב אותך’. בבקשה, פעם ראשונה ברדיו, בטלוויזיה בובאמצעי התקשורת ובאמצעי המניעה; מדוע שיקרת אמרת לי עז אדום (?), ים השיבולים כיסה את האבק. מדוע? מדוע? אני אוהב אותך כמו ים השיבולים, עץ האקל מחייך לעננים. הכלב של השכן מחרבן לי במרפסת, אני מחליק לחרא ישר לתוך… למה שיקרת שיש לך מחזור אתמול… סולו מפוחית, בבקשה”.

אני לא מצטט מהשירים האלה בגלל בשם איזה רומנטיקה אומנותית (כמו שאמרתי- הרומטיזציה היא אחרת, היא לחדוות הנעורים הסופית. האחרונה שהתקיימה בארץ ישראל ולא יעזרו לי פה שום דימויי היפ הופ וליל חישגוזים), אלא על מנת להראות את מה שבעצם כולנו עשינו או היינו עושים כנערים עם טייפ ערוצים, אבל זקני צפת עשו בהרבה חן שהביא להם חוזה הקלטות.

השיר הידוע ביותר בקסטה הוא כמובן “מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר”, שמופיע כאן בגירסת הופעה חיה. הביצוע שלהם לקלאסיקה של אריק ושלום עשה אז הרבה רעש, וסימן רנסאנס ברוק ישראלי. כן. החוצפה לקחת שיר מתקליט מופתי כמו שבלול, ולעשות עליו טייק אוף מחופף שמגיע משום מקום הוא מה שמאפיין יותר מכל את ימי רוקסן של הזקנים; מין עיסה של השפעות שמערבבת בין פעם לעכשיו, ולגמרי מחוברת לעולם לעומת דברים אחרים שקרו כאן בדיליי. בכלל, אם תחשבו על זה שברוקסן הופיעו כמעט מדי ערב להקות עם חולצות של להקות אחרות, תגיעו לאנאלוגיה מאוד פשוטה שהיה פה קיבוץ מאוחד במאני טיים; חולצה של זקני צפת על יובל בנאי בזמן ‘מפלצות התהילה’ דרך סוניק יות’ דרך מאהדאני דרך נירוונה דרך רחוב הברזל ימינה במזלג ואז בצד ימין.

משהו על הערבוב הזה, שלא לומר ‘משהו על הערבוב הזה וכו’
מהערבוב הזה מגיעים כל שירי ההתחרעות של הזקנים: בדיחה על “שיר השכונה” של התרנגולים (קטע שכונתי בפני עצמו); ציפי הזונה מרחוב הירקון; שמש המניאק; ג’ון לי הוקר; L.A עם ריף הגיטרה הפנטסטי; ו’דוחף באלנבי’ שגם נכנס לתקליט הראשון, מה שמוכיח שגסות יכולה להיות חיננית, אבל רק בהתאם לזמן ומקום. בסך הכל הוא לא פחות קשה מ”רוצה בנות” האווילי של היום.
אבל ימיה של זקני צפת כלהקה קיצונית באמת, כזאת שמשחררת טקסט כמו דוחף באלנבי, לא נמשכו זמן רב, והפריצה שלהם למיינסטרים עם התקליט השני – נו, זה עם שישי שבת – סימנה גם את נטרול העוקץ החתרני שהיה בהם. אחר כך הם הוציאו עוד שני אלבומים: תן לי שלאגר, ותן לי שלאגר 2. יש אמרו שזה היה רק כדי לעמוד בחוזה. אחרים לא אמרו כלום. רוקסן כבר עלה בלהבות המטאפורה המרוקנת, והתקופה כבר הייתה תקופת החומוס בר בקרליבך. זקני צפת החדשים הנמיכו ציפיות, כמעט דווקא, אבל שיחררו שירים שהיו כשלעצמם נהדרים: “כל חיי” המרגש בלי שום ציניות, “צהבת” עם החצוצרה של אריאל זילבר, “תחכה” שמבוצע גם היום בהופעות עם פיטר רוט, וכמובן “זה נכון” עם השורה האירונית; “שיר אחד עם שתי מילים מחר עשרים אלף עותקים” שקורצת ל”שישי שבת”.
מאור כהן היה צריך לענות שוב ושוב לשאלות מטופשות כמו “האם אתה משחק, או שזה באמת אתה”, וכל דבר חדש שעשה היה צריך לבוא עם הסבר צמוד. לקח לאנשים זמן להבין אותו ולראות שהוא גם זה וגם לא זה, והכל ביחד. אם תראו אותו ברחוב ותגידו לו “בר מצווה חוגגים באולמי שושן”, הוא ידע שהייתם שם, אז.

עוד אודי שרבני: משלים בגרויות

ועכשיו לסוכריות. קטעים מהקסטה, מה לעשות, אין. קליפ מאז דווקא יש: זקני צפת עושים את “מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר” באולפני מימד ב-1991. לא ברור לאיזו מטרה זה צולם, ואם מישהו מכם יודע אז יהיה ממש נחמד אם יאיר את עינינו.

ועוד קצת על התקופה ועל זקני צפת, במה שהפך עם השנים לתיעוד המשמעותי ביותר של ימי רוקסן: הסרט “בעניין הבאסים” שעשה אילן יגודה ב-1991 עבור מבט שני בערוץ 1, או כמו שקראו לזה אז - בטלוויזיה. הנה הוא בשלושה חלקים, בלינקים ולא בהטמעה בדף מהסיבה שלא בא לי לתקוע פה עוד שלוש מסגרות של וידאו: חלק א’, חלק ב’, חלק ג’