הוא בנם של זמרת מיתולוגית וכנר מהפילהרמונית, דמות מפתח בהרכב של להקת הרוק הגדולה ביותר שבורכנו בה, ונחשב עד היום לאחד מגדולי היוצרים שקמו לרוק הישראלי, אך גם לאחת הדמויות היותר אקסצנטריות שבו. הוא נהנה מפריחה יצירתית במחצית השניה של שנות ה-70, אך לאחר כמה שנים של הצלחה גדולה פרש לחיים שקטים בכפר ומאז הוא מגיח לפעילות רק אחת לכמה שנים. הוא מלחין מגוון בעל קול ייחודי, חלוץ רוק’נ’רול אמיתי שתעלוליו על הבמה הפכו לשם דבר. הוא הופיע עם שקית נייר על הראש, השתולל על הקהל ועל הנגנים, הביא פועלי במה שיצבעו את הרמקולים באמצע ההופעה והפסיק הופעות באמצע. חוץ מזה הוא גם פרובוקטור פרוע שכבר פתח פה על הומואים, ערבים ושמאלנים, ולקרוא ראיון איתו בעיתון זו חוויה שעלולה לגרום גם לאוהביו המושבעים ביותר לנוע באי נוחות בכורסא. בשנים האחרונות, לאחר שהתבטא בחריפות נגד ההתנתקות ותמך בגלוי בברוך מרזל בבחירות שבאו אחריה, הוא גם מנודה מאי פעם. עם כל מוזרותו והמחלוקת התמידית סביבו הוא, אריאל זילבר, נותר אחת הדמויות המרתקות שהצמיח הפופ הישראלי.

אם בסוף שנות ה-70 שלום חנוך היה מלך הרוק הישראלי, זילבר היה סגנו. אבל בתחילתו של אותו עשור הדברים נראו קצת אחרת. זילבר ניסה לפרוץ בארץ, באנגליה ובצרפת, אבל ללא הצלחה מיוחדת. אחד הסיפורים המשעשעים ביותר מאותה תקופה הוא על אמו, ברכה צפירה, שניסתה לעניין את רינגו סטאר בשיריו של הבן המוצלח שלה, ונדחתה בנימוס אנגלי אופייני. כמה לחנים שכתב והיום מוכרים כלהיטים גדולים שלו, הוקלטו אז בגרסאות אחרות על ידי אמנים כמו העופרים ופרנסואז הרדי הנאווה, אבל ההצלחה היחסית כמלחין עדיין לא הביאה לו את הברייק המיוחל כמבצע וזמר בזכות עצמו. כדי לפרוץ בגדול, זילבר היה זקוק ל”תמוז”. אבל תמוז היתה עדיין רחוקה ובינתיים הוא עסק בעיקר בהלחנה לאמנים אחרים. הרבה מאד אמנים אחרים. למעשה אחד הדברים הכי מפתיעים בסיפור של זילבר הוא שכמעט את כל הלחנים הכי חזקים שלו הקליטו קודם מבצעים אחרים. חוץ מפרנסואז הרדי והעופרים (שהשיר שהם ביצעו שימש שנים לאחר מכן גם את “ככה את רצית אותי”) היו גם ליאור ייני, שביצע במקור את “אגדה יפנית” בפסקול הסרט “לאן נעלם דניאל וקס”. עם “בטי בם” התמודדו הגששים, וגם רבקה זוהר (עם מילים אחרות שכתב דודיק “סימנטוב” סמדר), את “שמש שמש” שרה תיקי דיין, (שרושמת, שימו לב, איזכור שלישי בבלוג בלי שהופיע כאן אף שיר שלה) ואפילו את “ברוש” ביצעה קודם נירה גל.

ב-1971, כשהוא מאובזר באפרו אימתני ובשותף יצירתי בדמותו של הוגו דה קורסון, טיפוס מסקרן בזכות עצמו, זילבר הקליט בצרפת תקליטון ראשון. זה לא עשה הרבה רושם על הצרפתים, אבל אנחנו הרווחנו את Movie Instead, רוק’נרול מפתיע בעוצמתו יחסית למה שנעשה באותו הזמן בארץ, ולמיטב ידיעתי הפעם הראשונה שאמן ישראלי מקליט רוק מבוסס פסנתר. הדרייב המתפרץ של השיר הזה, שגובל ממש בפאנק, הוא משהו שרק רמי פורטיס של “פלונטר” משתווה לו. דה קורסון סיפק בס ותופים, וזילבר ניגן בכל היתר, כולל מה שנשמע כמו חצוצרה על ספידים. חמש שנים אחר כך, כשהיה צריך למלא אלבום מהר כדי לרכוב על הצלחת “רוצי שמוליק”, זילבר הכניס את השיר הזה לאלבום הבכורה שלו ושם תוכלו למצוא אותו גם היום, מבריק וגועש ממש כמו ביום בו הוקלט. שווה לבדוק גם את הגרסה העברית המצוינת שהקליטו יהודה פוליקר ו”בנזין” לתקליטון הפרידה שלהם ב-’84 (כצד ב’ של “התחלה חדשה”).

השיר שהופיע בצד השני של התקליטון, When it’s Time, לא היה הברקה כמו הלהיט מהצד הראשון ועדיין מדובר בקטע מעניין. איטי יותר אבל דומה מאד בצליל לMovie Instead וכמוהו מונע על ידי הפסנתר הדומיננטי והאגרסיבי מאד של זילבר, שמעוטר בכלי נשיפה מעוותים וגולש, לקראת סופו, לבלאגן מוחלט ועליז. זילבריזם מובהק. גם כאן זילבר מנגן בכל הכלים מלבד בס ותופים, שמנגן דה קורסון.

אריאל זילבר - Movie Instead / When it’s Time, 1971
לייבל: Disc AZ
מס’ סידורי: SG 242
פורמט: 45RPM 7″
מיקס: מונו
עיבודים: הוגו דה קורסון
מפיק: רנה בויר

האזנה נוספת: אריאל זילבר - “אריאל זילבר”, 1976

התוספת שתופסת: ניר היה אדיב מספיק כדי לצרף לתגובה שלו לינקים לשני קליפים של אריאל זילבר עם “ברוש”, מתוך תכנית “צוותא” שהוקלטה איתו ב-78 ומשודרת מדי פעם ברצועה הלילית של ערוץ 33. אז כדי שלא תצטרכו ללכת רחוק הנה אחד מהם. זילבר ו”ברוש” (איקי לוי - תופים, יוסי מנחם - בס, שמוליק בודגוב - גיטרה, טוני בראואר - כינור חשמלי ומנדולינה), בגרסה השניה והמעולה ל”שמש שמש” מתוך האלבום המשותף שלהם. תודה ניר, ודיו דיו!

אם הגעתם עד הנה, למה שלא תירשמו כבר למיילינג ליסט של זה מסתובב? לא עולה כסף.