הנה סוגיה מטרידה. כבר הרבה מאד שנים אין כמעט טקסט שנכתב על שלמה מזרחי שהוא לא מכונה בו “ג’ימי הנדריקס הישראלי”, ועד כמה שהדבר עשוי להיות מחמיא לנגן גיטרה, להיות מושווה לאליל הבלתי מעורער של הכלי, דעתי הצנועה היא שלאורך השנים הכינוי הזה הביא לו, למזרחי, יותר נזק מתועלת. ואני אסביר. מזרחי הוא הרי מוסיקאי מוכשר בזכות עצמו, עם מניית יסוד ברוק הישראלי. הוא מוזכר כמקור השראה על ידי אמנים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף, אבל רוב קהל הרוק בישראל לא יודע עליו הרבה מעבר לזה שהוא מוזכר ב”כמה יוסי” של סחרוף. והרי מזרחי, רק על תפקידים כמו שהוא עושה בשירים כמו “ילדה קטנה” של גבי שושן או “אני בדרכי למוסד הסגור” של כיף התקווה הטובה, אם למנות רק שניים, היה צריך להתברג גבוה בליגה המצומצמת של גיבורי הגיטרה הישראליים לצד שמות כמו קלפטר, רומנו ואחרים ובכל זאת, כבר שנים ארוכות הוא מוכר רק למעטים, נחשב ל”מוסיקאי של מוסיקאים” ונלחם בשיניים כדי לקבל את פיסת ההכרה שהוא ראוי לה. אז במקום זה מורידים אותו שוב ושוב לדרגה של מופע מחווה. כי מה אומר הכינוי “ג’ימי הנדריקס הישראלי” לאחד שלא יודע מי זה שלמה מזרחי ולא שמע על “הבמה החשמלית” ועל “חנטריש שלוש ורבע” או “כיף התקוה הטובה”? שיש פה אחד שמנגן בול כמו הנדריקס. לכן בכל מקום שמזרחי מגיע אליו מבקשים ממנו לנגן מאחורי הראש או עם השיניים ולעשות את “התקווה” בחירועים כמו שהנדריקס עשה את ההמנון האמריקאי בוודסטוק. למה לו להסתפק בזה? למה להיות ג’ימי הנדריקס הישראלי כשאפשר פשוט להיות שלמה מזרחי, גיטריסט ישראלי ענק? זה נשגב ממני. מגיע לו כל כך הרבה יותר מזה.

לפני כמה חודשים יצא לשלמה מזרחי אלבום אוסף חדש, בהפקה עצמית, שמרכז 19 הקלטות מהשנים 75 - 82 ונקרא על שם הגיטרה האהובה שלו “פנדריקה”. לא כל יום, לא כל שנה ואפילו לא כל עשור יוצא אלבום חדש לשלמה מזרחי ולכן, לרגל העניין השמח הזה אני רוצה לחזור איתכם הפעם לירושלים של סוף שנות ה-60, ואל “הבמה החשמלית“, הלהקה הכי גדולה שנתנה לנו עיר הקודש (לפחות עד שנחתו פה “נושאי המגבעת”, אבל זה כבר סיפור אחר). הבמה החשמלית מזוהה יותר מכל עם שלמה מזרחי, ואכן הוא זה שאחראי להפיכתה לאחת החשובות שבלהקות הקצב, אבל האמת היא שהוא לא היה בין מייסדיה אלא הצטרף אליה אחרי שכבר הנהיג להקה משלו - “השחפים”. כבר אז הוא הדהים את הקהל שבא להופעות שלהם בתעלולי פידבקים ואפקטים שהיו רחוקים שנות אור ממה שהיה מקובל באותה תקופה בארץ, אפילו בסצינת הקצב. אל “הבמה החשמלית” שאז עוד היתה להקה חובבנית של סטודנטים אמריקאיים, מזרחי הצטרף ב-68 אחרי שהשחפים הגיעה לסוף דרכה. משה דנבורג הנהיג את הלהקה אז, כתב את השירים, שר וניגן גיטרה. איתו בהרכב היו רני וולפסון (קלידים), חיים כהן (בס) ורפי כנפו (תופים). בהמשך ההרכב הזה התפזר, ושלמה מזרחי שנשאר עם השם הפך לדמות המובילה בכל גילגוליה הבאים של הלהקה. הם אמנם לא הוציאו מעולם אלבום שלם, או לצורך העניין גם לא תקליטון נוסף תחת השם “הבמה החשמלית”, אבל היו פעילים מאד כלהקת ליווי של אמנים אחרים וגם הופיעו הרבה בכל מיני מסגרות. כיום, שמם מוזכר בעיקר כשותפים ליצירת חנטריש שלוש ורבע, אלבום פסיכדלי פרוע של יוצא להקת פיקוד הצפון דני בן ישראל, אבל הם השתתפו בעוד כמה הקלטות, למשל באלבום הבכורה של צביקה פיק, ונטלו חלק גם במחזמר “קרחת” שכבר הוזכר כאן בשבוע שעבר. שלמה מזרחי עצמו היה חבר בכיף התקווה הטובה לצד זהר לוי, אלי מגן, חנן יובל וג’וזי כץ, ובשנת 74 הפיק מוסיקלית כמה משירי מאלבומו השני של גבי שושן, ביניהם את “ילדה קטנה” המופתי, עליו אפשר היה בקלות להגיד שנעשה בהשראת מארק נופלר, אלמלא הוקלט ארבע שנים לפני האלבום הראשון של “דייר סטרייטס”. ההתחככות האחרונה שלו במייסטרים הישראלי היתה בשנת 84, אז הלחין את הפסקול לסרט “קוקו בן 19 “, ממנו הצליח שיר הנושא בביצוע דני בסן.

מלבד שלמה מזרחי עצמו, אין שום חפיפה בין ההרכב הראשון של הבמה החשמלית לבין הלהקה שליוותה שנתיים מאוחר יותר את דני בן-ישראל, וזה ניכר היטב בצליל המאד מרוסן של התקליטון היחיד שהותיר ההרכב הזה אחריו, ושאת שני צדדיו תשמעו הפעם.
הדבר המפתיע ביותר בקשר לתקליטון הזה הוא שהזמרת תמי אדלר, שהיתה למעשה בת זוגו של משה דנבורג, לא דיברה בכלל עברית, ולמדה את הטקסטים מתעתיק פונטי באנגלית. הנסיון האמיץ שלה לרסן את המבטא ולהשתלט על הטקסט וההיגוי העברי הביא אותה לעיתים קרובות למקומות די משעשעים, מה שנכון גם לגבי המילים עצמן, שכן גם דנבורג, שכתב והלחין את שני השירים בתקליטון, לא היה מורגל בכתיבה בעברית. ואכן השירים כוללים יציאות כמו “כה רציתי לשוחח, אך שכחתי על מה” ושאר מליצות. עוד הפתעה היא שדי קשה לזהות בשני הקטעים האלה את הגיטרה של שלמה מזרחי, שעדיין די רחוקה כאן מהצליל הכבד שיאפיין את ההקלטות הגדולות שלו בהמשך הדרך. אולי כי הוא משמש כאן בעיקר כמלווה, ללא תפקידי סולו, והיה באותו הזמן חבר די טרי בלהקה שהיה לה צליל מגובש משל עצמה. השורשים המוזיקליים של דנבורג היו אחרים מאלה שישפיעו על הבמה החשמלית בהנהגתו של מזרחי, והשירים שכתב היו די חריגים גם ביחס למה שעשו להקות קצב אחרות באותה תקופה. ובאמת, “אהבה מסוג חדש” ובמיוחד “איזה בוקר נפלא” המוצלח יותר, מזכירים יותר פולק רוק היפי-טריפי מעדות הסן-פרנסיסקו מאשר את הפופ הבריטי שהיה מקור ההשראה של רוב להקות הרוק שפעלו אז בארץ. מותר גם להודות שבשונה מרוב הקטעים שהצגתי כאן בשבועות הקודמים, שני השירים בתקליטון הזה הם לא בדיוק משהו שמחזיק היום בפני עצמו, במנותק מההקשר ההיסטורי. המילים נשמעות מיופיפות וקצת טיפשיות והשירה של תמי אדלר צורמנית ומיושנת. אבל בסופו של דבר, הרי לא זה העיקר כאן, אלא הגיטרה של שלמה מזרחי שזו הפעם הראשונה שבה הונצחה על גבי תקליט.

תמי אדלר והבמה החשמלית - אהבה מסוג חדש.mp3
תמי אדלר והבמה החשמלית - איזה בוקר נפלא.mp3

תמי אדלר והבמה החשמלית - אהבה מסוג חדש / איזה בוקר נפלא, 1968
לייבל: סי.בי.אס.
מס. סידורי: 3228
פורמט: 7″ 45RPM
מיקס: מונו
עבוד ונצוח: משה דנבורג

האזנה נוספת

דני בן-ישראל (עם הבמה החשמלית) - חנטריש שלוש ורבע (MIO)
הקטעים של כיף התקווה הטובה באוסף שבעים שמונים (הד ארצי)
גבי שושן - האוסף הכפול (NMC)

תודה למועדון הרוק הישראלי על העזרה בהכנת הפוסט.

מנהלות ושאר מיני

1. בין המיילים שנחתו השבוע היו כמה ששאלו איפה אפשר לקנות תקליטים בזול. יש כמה חנויות בתל אביב וקצת מסביב, ותמיד טוב לעבור ביותר מאחת. “חור בשחור” הותיקה בשלמה המלך 5 היא מקום מצוין למצוא בו תקליטי מיינסטרים בזול, למקרה שבא לכם לעשות השלמות של קלאסיקות נפוצות. לדברים קצת יותר אקזוטיים, החור מתאימה פחות וכבר הרבה זמן שהמבחר שם לא מתעדכן כמו פעם. לחור יש גם, או לפחות היה פעם, חדר אחורי שאליו הוכנסו רק לקוחות נבחרים ושבו הוחזקו הפריטים הנדירים והמיוחדים שתומחרו בהתאם, וזה לא כל כך יפה. ב”הקומה ה-13 ” שבשלמה המלך 44 יש סיכוי לא רע למצוא תקליטים מעניינים בזול, אם תצליחו להתגבר על הבלאגן המוחלט ששורר בחנות, שעמוסה בארגזים לא ממויינים. באוזן השלישית, חלוצת חנויות הויניל מיד שניה, מחזיקים גם היום סקצית תקליטים, אבל האמת שזה כבר מזמן לא העיקר מבחינת בעלי המקום. בכל זאת המבחר סביר בהחלט והמחירים גם, למרות שהם עדיין מעט יותר גבוהים מאלה של חור בשחור, למשל. באוזן יש גם סיכוי טוב יותר למצוא תקליטים ישראליים נדירים, כמו למשל “כרומוזום” של רמי פורטיס, שמוצע שם עכשיו ב-300 ש”ח, וגם שווה את זה, אם תשאלו אותי. שתי חנויות שמתמקמות בקצה העליון של סקאלת המחירים אבל מציעות מבחר מגוון יותר הן “חוד המחט” בככר מסריק, ו”אוף דה רקורד” בדיזנגוף 90, סמוך לככר. אלה אופציות טובות אם אתם מחפשים תקליט ספציפי וגם מוכנים לשלם עליו מחיר נאה. יש גם חנות חדשה ברמת גן, שפועלת כמה חודשים או קרוב לשנה ברח’ עוזיאל אבל עוד לא בדקתי אותה בעצמי. אישית, את המציאות המוצלחות ביותר מצאתי בחודשים האחרונים דווקא בבסטה בשוק ככר דיזנגוף (השוק פועל רק בימי שלישי ושישי), שם המבחר אמנם לא גדול אבל מתחדש בקצב יחסית גבוה והמחירים לרוב סבירים בהחלט. בשישי האחרון, סתם ככה בשביל הדוגמא, אספתי שם את Cosmo’s factory של קרידנס קלירווטר ריבייבל ב-20 ש”ח, Presence של זפלין ב-40 ו”לוקח את היום לאט”, אלבום הרגאיי העברי של אבי מטוס גם כן ב-40 שקלקלין. לא רע.

2. בקרוב ירדו מהשרת הקבצים שצורפו לפוסטים הראשונים של “זה מסתובב”. אם עוד לא הורדתם את העכבישים, רן אלירן ואריאל זילבר, זה הזמן לעשות זאת.

3. רשימת התפוצה הולכת ותופחת, אבל אף פעם לא תהיה שמנה מדי. מהרו והירשמו כי מחר לכו תדעו מה יקרה.

נפצח במעט התבשמות עצמית נלוזה. עשרות תגובות הגיעו לפוסט הראשון של “זה מסתובב” וכולן חמות ומחממות לב. תודה רבה לכולכם, אני מקווה שימשיך להיות לכם מעניין וטעים.

עוד עניין מנהלתי פעוט לפני שנתפנה לעיקר: מהיום יש לנו מיילינג ליסט. לא ניג’וס מי יודע מה, רק ככה כדי שתוכלו להתעדכן כשפוסטים חדשים עולים. ההרשמה פה מצד שמאל, תתכבדו.

עוד כמה דברים קרו פה השבוע, והחדשות המשמחות ביותר הן שאחד התקליטים הנדירים ביותר בשוק הישראלי רואה סוף סוף אור במהדורת קומפקט. כוונתי כמובן לאלבום שירי המחזה השערורייתי של חנוך לוין “מלכת אמבטיה” (1970), שכל שיריו הולחנו בידי זהר לוי ושזכה לעלות על בימת הקאמרי 19 פעמים בלבד בטרם הורד בעקבות מחאות עזות. שאפו גדול מגיע ליאיר יונה מאירסיי שיזם ועמל על שיכנוע את בעלי הזכויות, והפיק כל כך יפה את המהדורה החדשה של האלבום המרתק הזה. זו כבר קלישאה כשמדברים על חנוך לוין אבל שירים כמו “אבי היקר“, “אנשי בסדר” או “אבל המלכות היא שלמה” שהוא כתב בעיצומה של מלחמת ההתשה באמת נשמעים כאילו נכתבו הבוקר. כנראה שהיינו צריכים לחכות עד סתיו 2006 ולעבור עוד מלחמה משונה כדי לשמוע שוב את השירים האלו, שממשיכים לדקור ולהתריס גם שלושה וחצי עשורים אחרי שנכתבו. אם לא תרוצו חיש מהר לאמץ ללבכם אחד מ-500 העותקים שיוצרו (מספר זהה, אגב, למספר העותקים שהודפסו מהתקליט המקורי), יגמר ותתבאסו מאד.

(עוד על ‘מלכת אמבטיה’, המחזה והאלבום, ב’גלריה’, הארץ)

לכבוד האירוע המשמח הזה, ובגלל שעכשיו בעזרתו האדיבה של יאיר יש לי תקליט אחד פחות לכתוב עליו, נדבר קצת בפוסט הזה על זהר לוי, האיש שמאחורי שירי “מלכת אמבטיה” ואחת הדמויות היותר אניגמטיות בסיפור של הרוק הישראלי. לוי התפרסם לראשונה כשתופף באלבום של החלונות הגבוהים. תיזכרו בשירים כמו “כל השבוע לך”, “אז מה” ו”חייל של שוקולד” ותבינו כמה גדול היה חלקו של לוי בעיצוב הצליל המיוחד של התקליט ההוא. ב-69′ כבר הופיע תחת השם “זהר השביעי”, למרות שזו לא היתה ממש להקה אלא הרכב נזיל ומשתנה של נגנים ששלוי הוביל. היו שם בין היתר הגיטריסט דוד יפרח מ”האריות” והבסיסט שמוליק ארוך. “מצילתיים”, התקליטון הראשון של “זהר השביעי” סימן גם את תחילת הדרך המשותפת עם חנוך לוין שתבשיל ב”מלכת אמבטיה” ותמשיך גם ללהקה הבאה של לוי - “אחרית הימים”.

סוף שנות ה-60 בישראל היו השנים שבהן סצינת הרוק בישראל החלה להבשיל. להקות הקצב שהתחילו את דרכן באמצע העשור בהופעות במועדוני לילה ודיסקוטקים ובקאברים ללהיטים מחו”ל עלו שלב והתחילו להקליט ולהופיע עם חומר מקורי. חלקן כבר זכו לחוזי הקלטות, ולהתעניינות מצד אמני מיינסטרים. מוביל המגמה הזאת היה כמובן אריק איינשטיין, ובעקבות האלבום השלישי שלו “פוזי” שהוקלט בחלקו עם הצ’רצ’ילים, עוד אמנים מצליחים טבלו רגל זהירה בשלולית הרוק. אחד הראשונים שעשו את זה היה רן אלירן, לשעבר חצי מהצמד “רן ונמה” (עם נחמה הנדל). אלירן זכה להצלחה גדולה באותה תקופה עם שירי נצחון פטריוטיים כמו “שארם א-שייך”, ו”לך ירושלים”, ודווקא זה מה שהופך את הבחירה שלו בזהר לוי כשותף לכל כך מעניינת. עם השם השורשי, שירי העם, הבלורית והמראה הצברי כל כך, רן אלירן היה כוכב טבעי בישראל של השנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, ומייצג מובהק של “ישראל היפה”. החיבור שלו ללוי, הרוקר יוצא המעברה, וללהקת הקצב שלו, לא היה מובן מאליו.

ובאמת, למרות הרצון הטבעי לקשור בין הדברים, לא מדובר כאן בשת”פ ממושך ופורה בנוסח איינשטיין והצ’רצ’ילים, אלא בהתנסות חד פעמית שלא היה לה המשך. זהר השביעי עיבדו וניגנו רק בשני שירים באלבום הרביעי של רן אלירן שנקרא פשוט “רן אלירן” והוקלט בסוף 1969. למרות העטיפה הפסיכדלית המרהיבה שעשויה לפתות אתכם לחשוב אחרת, רוב האלבום הכיל מיש-מש אופייני של פופ קליל (”לא לא לא” עם רבקה מיכאלי הוא הלהיט הגדול כאן), שירי א”י והרבה גרסאות כיסוי מתורגמות ללהיטים מחו”ל (By the time i get to phoenix הפך כאן ל”בדרך לעין גדי” בתרגום של דן אלמגור, “There’s a kind of hush” של הרמנז הרמיטס ל”אשמורת שלישית” בתרגום של דידי מנוסי, ויש פה עוד כמה קאברים כאלה). כמו שקורה הרבה פעמים בתקליטים כאלה, רוב החומר שהיה אז עיקר התקליט התיישן מאד, ודווקא מה שנחשב בזמן אמת ליציאה חד פעמית וקוריוז, הפך עם השנים לחלק המעניין והחשוב ביותר. שני השירים שהוקלטו עם זהר השביעי שמרו על רעננות ושרדו היטב. אמנם “אש בבקעה”, שדווקא מוזכר במומה כלהיט הגדול יותר מביניהם, הוא לא יותר מעוד שיר הו-הא פוסט מלחמתי, רק בעיבוד רוק, אבל השיר השני “ישרות”, הוא ההברקה האמיתית. רן אלירן עצמו הלחין טקסט של יונתן רטוש, המשורר הכנעני הרוויזיוניסט שזה אחד משיריו הבודדים שהולחנו (הידוע שבשיריו המולחנים הוא “על חטא” המופתי שהלחין וביצע צביקה פיק). זה שיר נפלא בעיני, חריג מאד בשפת הדיבור המשוחררת שבה הוא כתוב, בוודאי בהשוואה לשיר מורכב כמו “על חטא”, ולא פחות מזה בהומור שבו. מאחורי אלירן שחצי שר חצי מדקלם, מנגנים חברי “זהר השביעי” בלוז דוקרני מחוספס שמספק ליווי מושלם לסרקזם המריר של הטקסט.

כאמור, לשיתוף הפעולה בין רן אלירן לזהר לוי לא היה המשך מעבר לשני השירים בתקליט הזה. אלירן, שכבר בשנות ה-’60 בילה חלק מהזמן בארה”ב, חזר לשם בשנת ‘70 ובהמשך שב לישראל להקליט ולהופיע רק לעיתים רחוקות. זהר לוי פירק את זהר השביעי, המשיך לעבוד עם חנוך לוין ב”מלכת אמבטיה”, היה חבר בלהקת “כיף התקווה הטובה” לצד אלי מגן, ג’וזי כץ, שלמה מזרחי וחנן יובל ובשנת 71′ הקים את הפרוייקט השאפתני ביותר שלו - “אחרית הימים”, הלהקה שכשלונה הצורב סימן בעצם גם את סוף דרכו המוזיקלית. מאז מיעט בפעילות, והפרוייקט המשמעותי האחרון שבו השתתף היה בהקלטות של “ארבע עשרה אוקטבות”, פרוייקט של יוני רכטר ואבנר קנר, ב-1974.

רן אלירן וזהר השביעי - ישרות.mp3
רן אלירן וזהר השביעי - אש בבקעה.mp3

רן אלירן - “רן אלירן”, 1969
לייבל: Polydor, ליטראטון - חיפה
מספר סידורי: 60101
פורמט: LP
מיקס: סטריאו
הקלטת שירה: דורי הרשגל - קולינור
הקלטת מוסיקה: תזמורות ה. בקר ו-מ. גארסון (חו”ל)
עיצוב עטיפה: רוני בן-ארצי

האזנה נוספת:
זהר לוי: האלבום של “אחרית הימים”, “אני בדרכי למוסד הסגור” ושירים נוספים של “כיף התקוה הטובה” (באוסף “שבעים שמונים” של הד ארצי). “מצילתיים” - זהר השביעי (באוסף “רוק ישראלי שנות ה-60″ של הד ארצי).
רן אלירן: “רן ונמה תקליט ראשון, תקליט שני” (הד ארצי, סדרת בראשית), “האוסף” (ישראפון / הליקון).
יונתן רטוש: “על חטא” - צביקה פיק.