בבלוגו המצוין זכרונות מעוצבים מחדש תהה השבוע גבי טרטקובסקי אם לא הגיע הזמן להקים היכל תהילה למוזיקה הישראלית, בדמות ההיכל האמריקאי שפועל בקליבלנד מאז אמצע שנות ה-80. זה רעיון יפה, אני חושב. ראוי שיהיה לזמר העברי, לא רק לרוק, מוזיאון ראוי לשמו. גם אם ברור שמוסד כזה יעורר ויכוחים אינסופיים על מה ישראלי ומה לא, ומי מיוצג יותר או פחות מדי, ולמה זה נשאר בחוץ ולמה ההוא שיש לו קומבינות בועדה נכנס למרות שלא מגיע לו, ושאר מיני שטויות שאנחנו כבר רגילים אליהן כאן. אז מה, טוב שיתווכחו. חברה מתעצבת זקוקה למקום שבו היא יכולה לנהל את הויכוח על הגדרת תרבותה. אולי, אני מרשה לעצמי פינטוז פראי, ישכון שם מכון מחקר קטן, ויערכו טקסים שנתיים שבהם יתנו כבוד לאלה שבאמת מגיע להם. נו, שיהיו לכולנו חלומות מתוקים כאלה כל לילה. אהבתי גם את ההצעה של גבי לכלול את בצלאל יונגרייז בין אלה שיוכנסו אחר כבוד להיכל התהילה הישראלי, הדימיוני בשלב זה. כי אם יש מישהו שבאמת עשה פה רוק’נ’רול כשהכל מסביב עוד היה רק חול וביצות, זה הוא.

יתכן שהיו עוד כמה להקות רוק בודדות בישראל כבר בתחילת שנות ה-60, אבל לבצלאל יונגרייז וההדים שמור הכבוד להיות הראשונים שגם הקליטו להיט רוק ישראלי, ובעברית. זה היה ב-63 עם “הו ילדונת”. רוקנ’רול פשוט וישיר, הכי בסיסי שאפשר, אבל יוצא דופן גם לעומת דברים שנעשו בישראל בשנים מאוחרות יותר. להקות הקצב, שהתחילו לפעול ברצינות בערך שנתיים אחר כך, כבר שאבו השראה מהביטלס והרוק הבריטי, ובהכללה די גסה אפשר לומר שבעקבותיהן לרוק שלנו היתה תמיד איזו הטיה בריטית. אבל “הו ילדונת” עוד היה מחובר לרוק האמריקאי של שנות ה-50, ונשען יותר על צ’ק ברי מאשר על לנון ומקרתני. זה כיוון שלא היו רבים שהלכו בו ברוק הישראלי, שנברא בעצם כבר בשנים שאחרי הביטלמניה. מהשמות הגדולים של דור המייסדים אולי רק סנדרסון, שספג את מהפכת הרוק ממקור ראשון כשחי כנער בארה”ב, חקר את האזורים האלה. גם גרי אקשטיין, במידה מסויימת.

יואב קוטנר גאל את בצלאל “צל” יונגרייז משכחה מוחלטת ב98, כשכיבד אותו בזכות לפתוח את הפרק הראשון של סוף עונת התפוזים (צפו בו בקונכיה, באדיבות פרנק), הסדרה הדוקומנטרית המצוינת שלו על תולדות הרוק הישראלי. ברגע מלא קסם, יונגרייז נראה שם עומד בסלון ביתו ונותן ביצוע נרגש להו ילדונת, להיטו הנושן. באותה שנה השיר נכנס גם לאוסף המונומנטלי גדלנו יחד, ומקומו בתמונה הקבוצתית של חלוצי הרוק המקומיים הובטח. החלק שלו בסיפור המקובל של תולדות המוזיקה הישראלית הסתיים, אבל זה לא אומר שבצלאל יונגרייז הפסיק לעשות מוזיקה.

זמן קצר אחרי “הו ילדונת”, שדווקא הצליח לא רע, יונגרייז פירק את “ההדים” ונסע ללמוד באמריקה. בזמן שלמד כימיה בקווינז קולג’ בניו-יורק, הוא הקים להקה חדשה, הסברס, עם שני ישראלים נוספים: עזרא זהבי בתופים ושירה, ומיכאל גלייטר בגיטרת קצב ושירה. החבר הרביעי בהרכב היה נגן בס אמריקאי, ג’ף סמולי. הלהקה בילתה כשנתיים בהופעות בכל מיני מקומות של ישראלים וגם הקליטה שלושה אלבומי רוק בעברית ובאנגלית בלייבל Tikva records, שהוא, כמו שתראו מיד, סיפור בפני עצמו.

כמו שמשתמע משמו, Tikva היה לייבל של מוזיקה יהודית וחסידית, חזנות, שירים ביידיש וגם שירי עם ישראליים. אם לא שמעתם עליו מעולם, זה לא מקרה. כבר כמה שנים, מאז שנתקלתי בתקליטים האלה של בצלאל יונגרייז ב”תקווה”, שאני מנסה למצוא איזה שבב של מידע על הלייבל הזה, וכלום. והנה עכשיו בזמן הכנת הפוסט, מצאתי את האתר הזה של בחור בשם רון אורנשטיין, ששופך קצת אור על הסיפור (ומצרף, אלוהים יודע מאיפה, קטלוג כמעט שלם של כל תקליטי החברה). הרבה חברות תקליטים קיקיוניות פעלו בתקופה ההיא, אבל בגלל שוק האספנות העכשווי, המסחר העירני בתקליטים והאינטרנט, בדרך כלל אפשר בבירור קצר למצוא מידע כלשהו על הלייבל ותולדותיו. נדיר למצוא חברה שנעלמה כך בלי להותיר זכר. נותר רק לדלות מה שאפשר מתוך המידע המועט על עטיפות התקליטים. כמו פעם.

משרדי הלייבל אפוף המסתורין, שכנו בניו יורק, בברודווי מס’ 1650. שם, לא רחוק מהבריל בילדינג המפורסם (ברודווי 1619) , היה מרכז גדול של פעילות בתחום פסי הייצור של הפופ של התקופה ועשרות לייבלים מתמחים הפיקו בסיטונות תקליטים זולים לאמנים אלמוניים, בכל ז’אנר אפשרי. Tikva היתה כנראה עוד חברת תקליטים קטנה כזו, שהתמחתה בהפקת תקליטי נישה לשוק היהודי ולישראלים לשעבר. משנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 הופקו בה כ-150 תקליטים, רובם תקליטי חזנות ונעימות לריקודי עם. אבל גם תקליטים בודדים לאמנים ישראליים כמו המלחין והפסנתרן נחום נרדי וסנדק הזמר המזרחי ג’ו עמר. מה לחברת תקליטים שמוציאה תקליטים ביידיש ולגיטרות חשמליות, איך התגלגלו לשם חלוץ הרוק הישראלי ולהקתו, מיהו בכלל אותו אלן ב. ג’ייקובס ששמו מתנוסס על עטיפות התקליטים, לאן הוא נעלם והאם היה קיים אדם בשם זה או שמדובר באמת במסווה שנועד להתחמק מתשלום תמלוגים, כמו שמניח אורנשטיין? כל השאלות האלה נותרות בינתיים ללא מענה.

רוק’נרול באמת לא היה חלק מהתפריט הרגיל של Tikva, אבל ב-1967-68 בצלאל והסברס הקליטו שם לא פחות משלושה אלבומים. הראשון והמעניין מכולם, Jerusalem of gold היה מיש-מש מוזר בין קאברים לשירים ישראליים כמו ירושלים של זהב, שיר הפלאפל (במקור של רביעיית איילון, אם כי רבים מכירים אותו כשיר של ניסים גרמה, שחידש אותו בשנות ה-80), זמר נודד וערב של שושנים (אגב, בעיבוד דומה באופן חשוד לזה שהקליט זמן מה קודם לכן אריק איינשטיין בתקליטון שלו עם האיינשטיינים), שירי עם טורקיים ומקסיקניים, וגם שניים מקוריים, שהם אלה שמצורפים כאן במורד הפוסט הזה - ביצוע מחודש להו ילדונת, הלהיט של ההדים שכתב יהודה כרמל, וקטע רוק נוסף בעברית - Amer israeli boogie woogie עליו נכתב על עטיפת התקליט שמקורו “עממי”. באותה שנה יונגרייז הקליט גם אלבום כסולן - Folk Rock Israeli Style, ובו, לצד גרסאות ללהיטי פוסט ששת הימים כמו נאצר מחכה לרבין, שארם א-שייך ובאנו למילואים, שני שירים מקוריים נוספים - All the time ו-Will you be mine. לבסוף, הקליט עם הרכב חדש של הסברס אלבום שלישי, בחציו אינסטרומנטלי, ובו כבר לא הופיעו שירים ישראליים או מקוריים אלא רק קאברים לשירים אמריקאיים.

לשלושת התקליטים של בצלאל והסברס בתקווה רקורדז לא היה המשך. בתחילת שנות ה-70 הלייבל התפוגג. יונגרייז עצמו עשה הסבה מקצועית לרפואת שיניים ובילה את רוב השנים מאז בארה”ב. אבל לסיפורינו הפעם דווקא יש סוף טוב. יונגרייז, ששב ארצה בסוף שנות ה-90, נהנה מהכרה מחודשת בעקבות “סוף עונת התפוזים” והגאולה של “הו ילדונת”. בקיץ האחרון אפילו שב להופיע עם להקת ליווי חדשה שהוכתרה לצורך העניין כ”ההדים”. שככה יהיה לי טוב, יש גם תמונות.

The Sabras - Jerusalem of Gold, 1967
לייבל: Tikva Records
מס. סידורי: T122
פורמט: LP
מיקס: מונו
נגנים: בצלאל יונגרייז (גיטרה מובילה, שירה), עזרא זהבי (תופים, שירה), מיכאל גלייטר (גיטרת קצב), ג’ף סמולי (בס).
מפיק: אלן ב. ג’ייקובס

כשמתעסקים במוזיקה מלפני שלושים - ארבעים שנה, זה די אלמנטרי שמעלים באוב כל מיני שמות שכבר מזמן לא נשמעים מוכרים לרוב האנשים. ובאמת, רוב האמנים שכיכבו בפוסטים הקודמים כבר לא פעילים הרבה שנים. אבל הלהקה שנדבר עליה הפעם דווקא חיה וקיימת ומופיעה. למרות שנות האור שחלפו מאז שכיבדו את במות מועדוני הקצב של רמלה, בת ים ותל אביב, גם אם ההרכב השתנה פעמים רבות, ואפילו שעכשיו הסט שלהם מורכב בעיקר מקאברים לקלאסיקות סיקסטיז וסבנטיז, אפילו אבבא ובי-ג’יז אם תבקשו, זה די מדהים אבל גם היום חיימון אלגרנטי עדיין מופיע עם האריות.

אם ככה, אז האריות הם להקת הרוק הותיקה ביותר בישראל. 40 שנה על הבמה. התשובה הישראלית לרולינג סטונז? לא באמת. אם להשוות, אז לאריות יש כבר יותר במשותף עם הקינקס. גם האריות, כמו הקינקס, הוקמה על ידי שני אחים - חיים ושוקי אלגרנטי. שתי הלהקות פיספסו איכשהו את הביג-טיים, שתיהן עמדו בצילן של להקות גדולות, מצליחות ונחשבות מהן אבל בעיקר, שתיהן היו להקות סינגלים מובהקות שהיו בשיא כוחן כשעשו רוק’נ’רול ישיר, פשוט ופופי.

על האריות קצת מסתכלים היום עקום בגלל זה. הרבה פעמים מזכירים אותם בנשימה אחת עם הצ’רצ’ילים, אבל הצ’רצ’ילים היו אז ונשארו גם עכשיו הלהקה המוערכת, ה”מחתרתית” ומכאן - החשובה יותר. האריות באמת לא היו מתקדמים כמו הצ’רצ’ילים, הם לא הקליטו עם אריק איינשטיין ולמרות שניסו, לא השתלבו בממסד כמו הרבה חברים שלהם שצמחו לידם ובעקבותיהם במועדוני הקצב. הם לא הוציאו מעולם אלבום, אבל המקום שלהם בסיפור לידתו של הרוק בישראלי משמעותי לא פחות וכשבודקים אותם קצת יותר ברצינות מגלים שבימיהם הגדולים הם כתבו והפיקו יופי של דברים, וגם חידשו לא מעט. למשל ב-72, כשהקליטו את “Give me”, והיו לראשונים שעשו כאן רגאיי כהלכתו.

כשהגיעו להקליט את התקליטון הראשון שלהם, האריות כבר היו להקה די ותיקה. האחים אלגרנטי הופיעו יחד כבר משנת 64, שנה אחר כך פגשו באחת מהופעותיהם חייל צעיר בשם חיים סבן שאמנם לא ידע לנגן או לשיר אבל אינסטינקטים עסקיים בריאים כבר היו לו. סבן היה להוט להקים להקה וסיפר לאחים שיש לו ביד חוזה להופעות בבריכת “גלי גיל” ברמת גן. שוקי וחיימון עשו אחד ועוד אחד, וצירפו אותו ללהקה. אחרי הכשרה מזורזת סבן התחיל לנגן בס ולשיר קולות בהופעות של האריות, וכבר מההתחלה שימש גם כאמרגן ומנהל ההופעות. די מהר התברר שכדי לעלות ליגה האריות היו זקוקים לנגן קצת יותר רציני ממנו, וסבן עבר סופית לכסא המנג’ר. בדיעבד זה היה הרגע המכריע בסיפור של האריות. מהרגע שבו נחת בטריטוריה הטבעית שלו סבן התחיל לדחוף את האריות לכל מקום אפשרי. הוא הפך את האריות ללהקת הבית של מועדון “רינגוס” בבת ים, הריץ אותם להופעות בכל הארץ, לא פעם שניים ושלושה סטים בלילה במועדונים שונים. הוא גם שידרג את ההרכב כשצירף לאלגרנטים את הגיטריסט דוד יפרח, הבסיסט והזמר דני שושן מלהקת הנסיכים והמתופף משה בויאנג’ו מכוכבי הכסף. אחר כך השיג להם חוזה הקלטות אי.פי. ותפקיד אורח בסרט של אורי זהר והגשש החיוור - “השכונה שלנו”, בדיעבד אחת ההופעות הבודדות של להקת קצב בסרט ישראלי.

ב-68 יצא התקליטון הראשון ובו ארבעה שירים מקוריים בעברית. חברי הלהקה התייצבו נרגשים ועטויי חלוקי משי להצטלם לעטיפה, במה שנראה כמו לוקיישן אותנטי על במת אחד ממועדוני הקצב שבהם הופיעו (שימו לב לקרטוני הביצים שמעטרים ברוב חן את התקרה). בתקליטון עצמו חתומים כל חברי הלהקה על המילים, הלחנים והעיבודים, כשחיימון, יפרח ושושן חולקים בתפקידי השירה. שני השירים בצד הראשון של התקליטון הם דווקא לא רוק’נרולים כמו שאולי הייתם מצפים לשמוע אלא דווקא שני שמאלצים רגשניים. אני מניח שזה, כמו ההחלטה המודעת לשיר בעברית, נעשה כחלק ממהלך מתוכנן שנועד לרכך את הדימוי הפרוע של להקת הרוק מהמועדונים, כדי לנסות ולהכנס לרדיו. בזה האריות לא שונים מהצ’רצ’ילים (שגם נוהלו על ידי סבן, יחד עם יהודה טלית), שנקטו באסטרטגיה דומה כשהוציאו באותה שנה תקליטון ראשון עם שיר אהבה מתקתק (”Too much in love to hear”) שבצידו השני סלואו שמאלצי (”Talk to me”), ומעוד להקות שניסו באותו הזמן לפלס את דרכן לזרם המרכזי של הפופ הישראלי.

הנסיון הנואש הזה להתחבב על המיינסטרים ילווה את האריות גם בהמשך כשינסו שוב ושוב, בהרכבים וסגנונות שונים וכמעט תמיד ללא הצלחה, לזכות בהכרה. בכל אופן הפעם נסתפק בקטע אחד מהשניים האלה, “מאמא”, עם עיבוד קולות מפתיע שמעיד שמישהו כאן הקשיב בדבקות לביץ’ בויז. בצד השני הופיעו שני שירים שכבר היו יותר קרובים לקו המוזיקלי האמיתי של האריות, ולכן לפחות לדעתי גם היו טובים יותר. “משוגע לתלתליך” ששר חיימון אלגרנטי, מותח קו ישיר בין ליברפול לדרום תל אביב ונכלל בסופו של דבר באוסף של האריות שיצא ב-97 בפונוקול. השיר השני, “שובי נא אלי” מפנה את מרכז הבמה למי שהוא בלי ספק הזמר הטוב ביותר בלהקה - דני שושן. שושן הוא בין הגדולים שבזמרי הרוק הישראליים. עם קול חזק שבא מעומק הנשמה, רגישות רבה וכריזמה של כוכב. כעבור שנתיים עזב את האריות כדי לאייש את עמדת הפרונטמן בצ’רצ’ילים, והגיע איתם לשיאים שכמעט אף מוזיקאי ישראלי לא כבש מאז. מרתק לשמוע אותו כאן, בהקלטה הראשונה שלו, עדיין בשלב די גולמי. אולי עדיין בלי המיומנות הטכנית שהפגין אח”כ עם הצ’רצ’ילים בקאבר ל-Living loving של זפלין, או Junkies Monkeys and Donkeys, או אפילו בהקלטות אחרות שעשה עם האריות, אבל כבר מצויד בכל הכוח וההתלהבות שנדרשו לו כדי להגיע לשם.

האריות - מאמא.mp3
האריות - שובי נא אלי.mp3

האריות (1968)
לייבל: RCA Victor / איסטרוניקס
מס. סידורי: ISC-0013
פורמט: 7″ EP 33RPM
מיקס: מונו
לחן, מלל ועיבודים: האריות
ליינאפ: חיים אלגרנטי (גיטרת קצב, שירה), יהושע אלגרנטי (גיטרה מובילה), דוד יפרח (גיטרות, שירה), דני שושן (בס, שירה), משה בויאנג’ו (תופים)

האזנה נוספת
האריות: האריות (אוסף) (פונוקול)
דני שושן: הצ’רצ’ילים - 1968-1969 / 1970-1971 (הד ארצי) - סט כפול שכולל את שני האלבומים הראשונים בתוספת בונוסים נדיבים.