הנה דוגמה קלאסית לאלבום מעולה - “שלכם, שולה חן” משנת 1969 - שאבד בגלל טיפול קלוקל וחוסר תשומת לב מצד חברת התקליטים, במקרה זה אן.אם.סי. במקום להדפיס אותו מחדש בצורתו המקורית ולתת לו את המקום הראוי בקטלוג שלה, פיזרה נמ”ס חלק משירי האלבום באוסף בין כל מיני שירים לא קשורים מתקופות אחרות, וכך פשוט מחקה אותו מהזכרון ומההיסטוריה. זה היה גורלם העגום של עוד תקליטים חשובים ששייכים לחברות תקליטים אחרות, למשל “קצת שקט” של אושיק לוי (פונוקול) או האלבום של אריאל זילבר ולהקת ברוש (התקליט). אבל זאת גם הקריירה הלא רציפה של שולה חן עצמה, שאחרי שנים מעטות פרשה מעשיית פופ, שאחראית לכך שהרבה גבות מורמות כשאני חוזר וטוען שמדובר באחד האלבומים הטובים בפופ הישראלי. את הלהיט הכי גדול מכאן, “בוא הביתה” מכירים היום בעיקר מהפרסומת לקוטג’. את שולה חן עצמה מ”השיר שלנו”, או אם אתם קשישים מספיק, מ”פלורנטין” או מתפקידה הבלתי נשכח כאסיסטנטית של נוח רב-מוח בזהו זה.

אבל ב-69 הדברים נראו אחרת לגמרי. שולה חן היתה אז משוחררת טריה מלהקת הנח”ל, שם שירתה לצד שלום חנוך, חנן יובל, ששי קשת, טוביה צפיר, מנחם זילברמן ואיציק “בולבול הקבולבול” וייס. היא היתה הסולנית הבולטת במחזור הזה של הלהקה, עם להיטים כמו “אחד חולמני”, “ישנן בנות”, “הוא לא כל כך חכם” ובעיקר “ולס והגנת הצומח” שמזוהה איתה עד היום. עם רקורד כזה לא פלא שחברת תקליטים מובילה כמו סי.בי.אס החתימה אותה על חוזה הקלטות, סיפקה לה שירים של הכותבים הכי חמים בשוק והצמידה לה מעבד אשף כדי שיפיק עבורה אלבום בכורה. מזכיר לכם משהו? זה אולי לא נראה ככה היום, אבל אין ספק שאז זאת היתה הפקת יוקרה ואחד הריליסים החשובים של סי.בי.אס באותה שנה.

כיון שלקריירה המוזיקלית של שולה חן עצמה לא היה המשך משמעותי, ובעצם האלבום הזה נשאר היחיד שהקליטה מאז, נכון יותר לראות היום את “שלכם, שולה חן” כאלבום של אלכס וייס, שעיבד את כל השירים וניצח על תזמורת סי.בי.אס (איפה תמצאו היום חברת תקליטים שיש לה תזמורת?). ובאמת רוב העניין ההיסטורי בתקליט מעבר ללהיטים שבו הוא בעבודה המרשימה שלו, שהיא חוליה אחת בשרשרת של תקליטי מופת שהפיק באותן שנים.

וייס שעלה לארץ מהונגריה בצעירותו התחיל את דרכו המקצועית בסוף שנות ה-50. כבר אז עבד עם השמות הגדולים ביותר כמו יפה ירקוני, שושנה דמארי אריק לביא, מרים אביגל ואחרים. בשנות ה-60 עבד עם בצל ירוק והתרנגולים, יהורם גאון וגם שלישיית גשר הירקון אבל שיאו המקצועי חפף לתור הזהב של הפופ הישראלי, בין סוף שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70. בשנות הפריחה הגדולה שבין שתי המלחמות, העיבודים המבריקים של וייס עיטרו שירים ותקליטים רבים מאד שהתברגו חזק בקלאסיקה. ולא יהיה מוגזם לומר שהצליל של התקופה ההיא הוא במידה רבה הצליל שלו. הנה רשימה חלקית: האלבומים “מזל גדי” של אריק איינשטיין, “משירי ארץ אהבתי” של חוה אלברשטיין, “הטוב הרע והנערה”, האלבום השני של התרנגולים, תקליטון הבכורה של הצ’רצ’ילים, התכנית הראשונה של התאומים, השירים “הסלע האדום” ו”קטר 70414″ של אריק לביא, “אני אצבע את השלכת בירוק” של יורם ארבל, “על כפיו יביא” של רבקה זוהר, “אין מדינה לאהבה”, ו”שני תפוחים” של צביקה פיק, “חוזה לך ברח” של אושיק לוי, “מונה ליזה של המאה העשרים” של מירי אלוני. כל אלה עבודות של וייס. העיבודים שלו תמיד עשירים, אלגנטיים, מעוררי התפעלות. וייס הוא זה ששם את הפסנתר בפתיחת “חוזה לך ברח”, את כלי המיתר ב”על כפיו יביא”, הנבל ב”מדוע הילד צחק בחלום”, סקציית כלי הנשיפה ב”אני אצבע את השלכת בירוק”. קשה להפריז בגודל התרומה שלו לצליל של המיינסטרים אז. לא מפתיע לגלות ששירים רבים שעיבד עדיין מושמעים ונשמעים נפלא גם היום.

אלה היו השנים היפות של הפופ המסחרי המסורתי, ברוח טין-פן-אלי והבריל בילדינג, שהיתה בו חלוקת תפקידים ברורה בין המחבר, המעבד והמבצע. אבל בהמשך המבנה הזה פינה את מקומו לרוק, שבנוי על עקרונות אחרים לגמרי. וייס אמנם עבד גם עם להקות רוק כמו הצ’רצ’ילים וזהר השביעי, אבל כשהרוק התבסס לבסוף בארץ הוא ומעבדים אחרים בני דורו נדחקו הצידה. האופנות השתנו ואמני פופ הפסיקו להקליט עם תזמורות גדולות. את מרכז הבמה תפסו יוצרים מבצעים ואת המעבדים והמנצחים החליפו מפיקים מוזיקליים שלא היו בעלי רקע קלאסי (לפחות רובם) אבל ידעו טוב יותר איך לעבוד עם להקות רוק וכלים חשמליים. מוקד העבודה של אדריכלי הצליל החדשים עבר מכתיבת התפקידים לכלי התזמורת השונים אל מומחיות של שליטה ברזי אולפן ההקלטות. הפרויקט האחרון שמוזכר בביוגרפיה של וייס במומה הוא מספר קטעים באלבום “סימפטיה” של נורית גלרון משנת 82. אחר כך פרש. הוא הלך לעולמו בספטמבר 2001, בגיל 72, מבלי שזכה להכרה מחודשת בפועלו. שלא לדבר על אוסף רטרוספקטיבי מכובד. עצוב לגלות שבאתר הבית של NMC (מה שפעם היה סי.בי.אס), עבורה הקליט את רוב עבודותיו ושבה שימש כמעבד הבית שנים רבות, אין אפילו דף לזכרו.

הליטוש של “שלכם, שולה חן” מעיד על הקפיצה העצומה שעשה הפופ הישראלי באותן שנים ברמת הכתיבה, הביצוע וההקלטה. לשם המחשה, רק ארבע שנים קצרות מפרידות בין התקליט הזה לבין זה של גילה אדרי, שבהשוואה נשמע מגושם ובוסרי. שלושה לחנים מוקדמים של שלום חנוך יש פה. “תחת כובד התפוח” (מילים: יורם טהרלב), “איזידור” (מילים: שמרית אור) והלהיט היחסי “אוריה החיתי” (מילים: יהונתן גפן). חנוך וחנן יובל גם שרים קולות רקע בתקליט, ואפשר לשמוע אותם היטב ב”בוא הביתה”. עוד שלושה לחנים תרם דני ליטני, שבאותן שנים עסק בעיקר בהלחנה - “אל תשיר לאף אחת אחרת”, “אל תספר היום בציר” ו”למה דווקא אני”. בהתאם למקובל אז התקליט כלל לא פחות מחמישה קאברים. אבי קורן, שהיה אז בן זוגה של שולה חן, כתב מילים עבריות עבור “בוא נבנה ארמון”, שמבוסס על לחן של הצרפתים אדי מרניי וגי מרדל, ול”בוא הביתה” שהוא קאבר ל “Sunday Morning” של להקה בשם “Spanky and our gang“. “פתאום היה לי טוב” מבוסס על “As tears go by” של מריאן פייתפול והסטונז, עם מילים עבריות שחיבר אריק איינשטיין. שני הקאברים האחרונים הם אלה שמצורפים לפוסט הזה: “שלושה גמדים” שלא הצלחתי לאתר את מקורו, גם הוא עם מילים עבריות של אבי קורן, ו”כמו אמש” שסוגר את האלבום, והוא גרסה עברית ל”Il gioco del amore”, להיט שג’ינו דורלי שר בפסטיבל סן-רמו 69 והיה נישאר כנראה סוג של מלודרמה איטלקית אלמלא הטיפול של אלכס וייס שהפך אותו לפינאלה מפואר לאלבום. בנוסף לשני אלה, צירפתי גם את השיר המקורי ששימש בסיס ל”בוא הביתה”. לא המקור של “ספנקי וחבורתנו”, אלא ביצוע של האשה שכתבה את השיר, מרגו גוריאן, פחות או יותר מאותה תקופה.

שולה חן - כמו אמש.mp3
שולה חן - שלושה גמדים.mp3
margo guryan - sunday morning.mp3

שולה חן - שלכם, שולה חן (1969)
לייבל: סי.בי.אס.
מס. קטלוגי: S 63372
פורמט: LP
מיקס: סטריאו
נגנים: תזמורת סי בי אס
מנצח ומעבד: אלכס וייס
עטיפה: אבנר כץ

טראקליסט מקורי:
צד 1:

1. שמור לי את יום המחר
2. בוא הביתה
3. אל תשיר לאף אחת אחרת
4. בוא נבנה ארמון
5. פתאום היה לי טוב
6. תחת כובד התפוח

צד 2:

1. איזידור
2. אל תספר היום בציר
3. אוריה החיתי
4. שלושה גמדים
5. למה דווקא אני
6. כמו אמש

האזנה נוספת
שולה חן: באוסף בוא הביתה - מיטב שיריה של שולה חן (NMC).
אלכס וייס: אריק אינשטיין - מזל גדי (NMC), ובאוסף ישן וגם חדש שמכיל את שירי התקליטון הגר ואחרים (הד ארצי), חוה אלברשטיין - משירי ארץ אהבתי(NMC), רבקה זוהר על כפיו יביא באוסף משירי פסטיבל הזמר יעלה ויבוא (הד ארצי). אושיק לוי חוזה לך ברח באוסף קצת שקט+ (פונוקול).

הירשמו תיכף ומיד לרשימת התפוצה של זה מסתובב, צרפו עשרה מכסים של לבן וזכו ללא הגרלה.

כשמתעסקים במוזיקה מלפני שלושים - ארבעים שנה, זה די אלמנטרי שמעלים באוב כל מיני שמות שכבר מזמן לא נשמעים מוכרים לרוב האנשים. ובאמת, רוב האמנים שכיכבו בפוסטים הקודמים כבר לא פעילים הרבה שנים. אבל הלהקה שנדבר עליה הפעם דווקא חיה וקיימת ומופיעה. למרות שנות האור שחלפו מאז שכיבדו את במות מועדוני הקצב של רמלה, בת ים ותל אביב, גם אם ההרכב השתנה פעמים רבות, ואפילו שעכשיו הסט שלהם מורכב בעיקר מקאברים לקלאסיקות סיקסטיז וסבנטיז, אפילו אבבא ובי-ג’יז אם תבקשו, זה די מדהים אבל גם היום חיימון אלגרנטי עדיין מופיע עם האריות.

אם ככה, אז האריות הם להקת הרוק הותיקה ביותר בישראל. 40 שנה על הבמה. התשובה הישראלית לרולינג סטונז? לא באמת. אם להשוות, אז לאריות יש כבר יותר במשותף עם הקינקס. גם האריות, כמו הקינקס, הוקמה על ידי שני אחים - חיים ושוקי אלגרנטי. שתי הלהקות פיספסו איכשהו את הביג-טיים, שתיהן עמדו בצילן של להקות גדולות, מצליחות ונחשבות מהן אבל בעיקר, שתיהן היו להקות סינגלים מובהקות שהיו בשיא כוחן כשעשו רוק’נ’רול ישיר, פשוט ופופי.

על האריות קצת מסתכלים היום עקום בגלל זה. הרבה פעמים מזכירים אותם בנשימה אחת עם הצ’רצ’ילים, אבל הצ’רצ’ילים היו אז ונשארו גם עכשיו הלהקה המוערכת, ה”מחתרתית” ומכאן - החשובה יותר. האריות באמת לא היו מתקדמים כמו הצ’רצ’ילים, הם לא הקליטו עם אריק איינשטיין ולמרות שניסו, לא השתלבו בממסד כמו הרבה חברים שלהם שצמחו לידם ובעקבותיהם במועדוני הקצב. הם לא הוציאו מעולם אלבום, אבל המקום שלהם בסיפור לידתו של הרוק בישראלי משמעותי לא פחות וכשבודקים אותם קצת יותר ברצינות מגלים שבימיהם הגדולים הם כתבו והפיקו יופי של דברים, וגם חידשו לא מעט. למשל ב-72, כשהקליטו את “Give me”, והיו לראשונים שעשו כאן רגאיי כהלכתו.

כשהגיעו להקליט את התקליטון הראשון שלהם, האריות כבר היו להקה די ותיקה. האחים אלגרנטי הופיעו יחד כבר משנת 64, שנה אחר כך פגשו באחת מהופעותיהם חייל צעיר בשם חיים סבן שאמנם לא ידע לנגן או לשיר אבל אינסטינקטים עסקיים בריאים כבר היו לו. סבן היה להוט להקים להקה וסיפר לאחים שיש לו ביד חוזה להופעות בבריכת “גלי גיל” ברמת גן. שוקי וחיימון עשו אחד ועוד אחד, וצירפו אותו ללהקה. אחרי הכשרה מזורזת סבן התחיל לנגן בס ולשיר קולות בהופעות של האריות, וכבר מההתחלה שימש גם כאמרגן ומנהל ההופעות. די מהר התברר שכדי לעלות ליגה האריות היו זקוקים לנגן קצת יותר רציני ממנו, וסבן עבר סופית לכסא המנג’ר. בדיעבד זה היה הרגע המכריע בסיפור של האריות. מהרגע שבו נחת בטריטוריה הטבעית שלו סבן התחיל לדחוף את האריות לכל מקום אפשרי. הוא הפך את האריות ללהקת הבית של מועדון “רינגוס” בבת ים, הריץ אותם להופעות בכל הארץ, לא פעם שניים ושלושה סטים בלילה במועדונים שונים. הוא גם שידרג את ההרכב כשצירף לאלגרנטים את הגיטריסט דוד יפרח, הבסיסט והזמר דני שושן מלהקת הנסיכים והמתופף משה בויאנג’ו מכוכבי הכסף. אחר כך השיג להם חוזה הקלטות אי.פי. ותפקיד אורח בסרט של אורי זהר והגשש החיוור - “השכונה שלנו”, בדיעבד אחת ההופעות הבודדות של להקת קצב בסרט ישראלי.

ב-68 יצא התקליטון הראשון ובו ארבעה שירים מקוריים בעברית. חברי הלהקה התייצבו נרגשים ועטויי חלוקי משי להצטלם לעטיפה, במה שנראה כמו לוקיישן אותנטי על במת אחד ממועדוני הקצב שבהם הופיעו (שימו לב לקרטוני הביצים שמעטרים ברוב חן את התקרה). בתקליטון עצמו חתומים כל חברי הלהקה על המילים, הלחנים והעיבודים, כשחיימון, יפרח ושושן חולקים בתפקידי השירה. שני השירים בצד הראשון של התקליטון הם דווקא לא רוק’נרולים כמו שאולי הייתם מצפים לשמוע אלא דווקא שני שמאלצים רגשניים. אני מניח שזה, כמו ההחלטה המודעת לשיר בעברית, נעשה כחלק ממהלך מתוכנן שנועד לרכך את הדימוי הפרוע של להקת הרוק מהמועדונים, כדי לנסות ולהכנס לרדיו. בזה האריות לא שונים מהצ’רצ’ילים (שגם נוהלו על ידי סבן, יחד עם יהודה טלית), שנקטו באסטרטגיה דומה כשהוציאו באותה שנה תקליטון ראשון עם שיר אהבה מתקתק (”Too much in love to hear”) שבצידו השני סלואו שמאלצי (”Talk to me”), ומעוד להקות שניסו באותו הזמן לפלס את דרכן לזרם המרכזי של הפופ הישראלי.

הנסיון הנואש הזה להתחבב על המיינסטרים ילווה את האריות גם בהמשך כשינסו שוב ושוב, בהרכבים וסגנונות שונים וכמעט תמיד ללא הצלחה, לזכות בהכרה. בכל אופן הפעם נסתפק בקטע אחד מהשניים האלה, “מאמא”, עם עיבוד קולות מפתיע שמעיד שמישהו כאן הקשיב בדבקות לביץ’ בויז. בצד השני הופיעו שני שירים שכבר היו יותר קרובים לקו המוזיקלי האמיתי של האריות, ולכן לפחות לדעתי גם היו טובים יותר. “משוגע לתלתליך” ששר חיימון אלגרנטי, מותח קו ישיר בין ליברפול לדרום תל אביב ונכלל בסופו של דבר באוסף של האריות שיצא ב-97 בפונוקול. השיר השני, “שובי נא אלי” מפנה את מרכז הבמה למי שהוא בלי ספק הזמר הטוב ביותר בלהקה - דני שושן. שושן הוא בין הגדולים שבזמרי הרוק הישראליים. עם קול חזק שבא מעומק הנשמה, רגישות רבה וכריזמה של כוכב. כעבור שנתיים עזב את האריות כדי לאייש את עמדת הפרונטמן בצ’רצ’ילים, והגיע איתם לשיאים שכמעט אף מוזיקאי ישראלי לא כבש מאז. מרתק לשמוע אותו כאן, בהקלטה הראשונה שלו, עדיין בשלב די גולמי. אולי עדיין בלי המיומנות הטכנית שהפגין אח”כ עם הצ’רצ’ילים בקאבר ל-Living loving של זפלין, או Junkies Monkeys and Donkeys, או אפילו בהקלטות אחרות שעשה עם האריות, אבל כבר מצויד בכל הכוח וההתלהבות שנדרשו לו כדי להגיע לשם.

האריות - מאמא.mp3
האריות - שובי נא אלי.mp3

האריות (1968)
לייבל: RCA Victor / איסטרוניקס
מס. סידורי: ISC-0013
פורמט: 7″ EP 33RPM
מיקס: מונו
לחן, מלל ועיבודים: האריות
ליינאפ: חיים אלגרנטי (גיטרת קצב, שירה), יהושע אלגרנטי (גיטרה מובילה), דוד יפרח (גיטרות, שירה), דני שושן (בס, שירה), משה בויאנג’ו (תופים)

האזנה נוספת
האריות: האריות (אוסף) (פונוקול)
דני שושן: הצ’רצ’ילים - 1968-1969 / 1970-1971 (הד ארצי) - סט כפול שכולל את שני האלבומים הראשונים בתוספת בונוסים נדיבים.