בפוסט הקודם בישרתי לכם על שיתוף הפעולה הממשמש עם אתר playlist-online אבל השמחה היתה מוקדמת. כמה ימים אחר כך התפרסם בויינט קטע על האתר, והתברר שענייני הזכויות מול אקו”ם אולי מוסדרים כחוק, אבל שאר הגופים שממונים על גביית תמלוגים לא ממש היו בעניינים. הפדרציה לתקליטים, למשל. אז נהיה שמח, והאתר ירד מהרשת כשהוא מותיר אחריו הודעה קצרה עם הבטחה לשוב בקרוב, וככה זה כבר משהו כמו שבועיים. בקיצור, נראה שיקח עוד קצת זמן עד שעניין האלבומים השלמים יוכל להתממש. הפוסט על עוזי והסגנונות שהיה אמור לכלול את האלבום Friends במלואו ימתין כנראה עד שיתברר מה גורלו של אתר הפלייליסטים. עד אז - בנוהל הרגיל.

שלום חנוך השתחרר מלהקת הנח”ל ב-1967 ומהר מאד תפס מקום מרכזי בפופ הישראלי. הוא עדיין היה ברנש די צעיר, אבל כבר הספיק לטעום הצלחות מסחריות עם מזל גדי של איינשטיין וכחלק מהשלושרים, ולזכות בהערכה כשיצר לראשונה רוק’נ’רול אמין בעברית בשבלול ופלסטלינה. זה היה רק טבעי שהשלב הבא יהיה חו”ל. אביב גפן, אתם יודעים, לא המציא שום דבר. ואכן שלום נסע ללונדון והוחתם שם על ידי דיק ג’יימס.

להוציא תקליט אצל דיק ג’יימס לא היה עניין של מה בכך. ג’יימס שהתחיל בשנות החמישים כזמר עבר מאוחר יותר למו”לות. ב-1963 הוא הקים את Northern Songs עם בריאן אפשטיין, לנון ומקרטני, והיה אחראי לפבלישינג של רוב שירי הביטלס. ב-1967 הוא גילה את אלטון ג’ון ובמשך כעשור הפיק את כל תקליטיו. במילים אחרות - הוא זה שהפיק את התקליטים הטובים של אלטון ג’ון. שלום בטח הוא לא היה מהאמנים היותר מקודמים של דיק ג’יימס מיוזיק (DJM), אבל הוא בהחלט נהנה מהיתרונות שבעבודה עם בית הפקות מבוסס. כזה שהיה יכול לארוז את השירים שלו בהפקה מלוטשת, וללוות אותם בשועלי האולפנים שניגנו אז באלטון ג’ון באנד. וגם אם זה נכון ששלום נשמע נפלא גם עם הצ’רצ’ילים בשבלול ופלסטלינה, לצליל של האלבומים ההם יש בכל זאת מגבלות שנובעות מהאפשרויות הטכניות וההפקתיות שהיו נהוגות אז בארץ, והפער בין האולפנים של תל אביב ולונדון היה אז גדול מאד.

ב-DJM האמינו בשלום, והלכו איתו בגדול מההתחלה. בראיון לידיעות אחרונות ב-72 הוא סיפר שבהחלט היו כוונות מסחריות רציניות לגביו. “הם אפילו לא עברו איתי את השלב של הדפסת תקליט קטן”, הוא אמר, “ישר עם אריך נגן. אבל עם הכוונות באו הלחצים. הביאו לי פעם תמלילן של שלאגרים ואמרו לי לעבוד איתו יחד. אמרו לי מה אכפת לך, תעשה שלאגר אחד שירוץ ויעשה לך שם - אחר כך תעשה מה שאתה רוצה. היו רגעים שכמעט התפתיתי - אבל זה לא הלך”.
הנסיון הזה של DJM לשדך לשלום כותב טקסטים מקצועי מסגירה את המכשול העיקרי שמנע משלום להצליח באנגליה. לא שהתמלילים שכתב היו גרועים - רחוק מזה. למעשה הם היו טובים יותר מאלה של רבים מהישראלים שניסו את הטריק הזה אחריו. אבל כמו שהתברר בהמשך דרכו, שלום הוא אמן שהשפה היא חלק גדול מהביטוי האישי שלו. הוא פשוט לא הצליח לעבור אמיתי ואינטימי באנגלית כמו שעשה בעברית. הגרסה שלו למאיה בתקליט הזה מדגימה את זה יפה.
באותו ראיון ששלום נתן לעמנואל בר-קדמא מידיעות אחרונות בזמן שהגיע לארץ להופעות בקיץ של 1972, הוא מדבר על קשיי השפה: “זה השפיע בצורה נוראית על הביטחון העצמי שלי”, הוא אומר לבר-קדמא ששואל איך בכל זאת כתב שירים באנגלית. “לא יודע, היה לי מה להגיד - רק לא היו מילים. פתאום באו המילים, לא יודע מאין. האמת היא שהייתי מוכרח לכתוב באנגלית. את התקליטים של מהארץ אף אחד לא רצה לשמוע. בשבילם עברית זה סינית. בסתם מוזיקה הם אינם מעוניינים. אמרו לי - ‘יש לנו כאן כמה מלחינים לא רעים - ומה עוד מלחין אחד?’. אז התיישבתי לכתוב לבד באנגלית רצוצה. בהתחלה הייתי אוסף את המילים הבודדות שהיכרתי ומצרף אותם בצירופים די שרירותיים - כמו בשבץ-נא. הכי מצחיק שלאנשים ששומעים את התקליט קשה יותר עם המבטא שלי מאשר עם הטקסט של השירים”.
יהונתן גפן, שגם שהה איזה תקופה בלונדון במקביל לשלום, כתב עליו ב”יונתן סע הביתה” שהוא מדבר אנגלית “כמו שבקיבוץ”. הבעיה העיקרית של Shalom - האלבום, היא שהוא גם שר ככה. ולכן למרות השירים הטובים וההפקה המושקעת התקליט לא התקבל יפה. DJM, נגיד את זה ככה, לא מיהרו לעשות בוקינג לזמן אולפן נוסף עבור הכוכב הישראלי שלהם. ב-72 כאמור שלום בא לארץ לחודשיים. תפס אוויר, הופיע בצוותא ואולי גם ניסה לחוש קצת את הקהל המקומי לקראת חזרה אפשרית ארצה. בראיון הוא עדיין לא מסגיר כוונות ממשיות, אבל כבר נשמע מאד מפוכח ביחס לחוויה החו”לית: “אף פעם לא היה לי קל עם עצמי, ועם האמת הפנימית שלי. ההתייצבות שלי הקטן מול לונדון הגדולה היה רגע של אמת. חריף מאד וקשה מאד. הרבה אימאג’ים שלי בעיני עצמי נפלו. אבל בגודל, במימדים, בעצם הפריצה מהגבולות הצרים יש משום אתגר. אתה רוצה לבחון את עצמך. להתמודד”. האם הוא מתכנן לשוב? “אני לא יודע כמה זמן עוד אשב בחוץ לארץ”, הוא אומר, “אבל ברור לי, ואלי בלי כל סיבה הגיונית, שאני אחיה את כל חיי בארץ. ככה זה”.

אבל ברשותכם, נניח לציונות ונתרכז בתקליט. לב הסאונד של Shalom הוא כיילב קוואי, שאחראי לגיטרות ולקלידים. הוא ליווה את אלטון ג’ון קרוב לעשר שנים ובאייטיז עבד עם הול ואוטס. שזה קטע, תודו. חברי ההרכב הנוספים היו דייב גלובר (בס), רוג’ר פופ (תופים) ואיאן דאק (גיטרה וכלי הקשה). הם פעלו יחד גם תחת השם Hookfoot. כולם נגני סשנים מנוסים שמספקים לשירים עטיפה נוצצת ושמנמנה. רחוקה מאד מהצליל הרזה של התקליטים ששלום עשה כאן. שלום עצמו היה באותן שנים בשיאה של התפרצות יצירתית שהשאירה אחריה כמה מהשירים היפים ביותר שכתב. אחדים מהם הוא הביא איתו לתקליט הזה - חלקם גרסאות אנגליות לשירים שנכתבו לתקליטים עם איינשטיין, אחרים הוקלטו אחר כך בעברית עם תמוז: פלסטלינה, אבשלום, אהבה שקטה, אל תוותרי עלי, מאיה. לצידם גם כמה שירים, לא פחות מעניינים, שנכתבו במיוחד לאלבום ושלום לא חזר לבצע אותם בהמשך. שיר אחד - you do need some sleep - הוא הקליט רק 25 שנה אחר כך, כשקרא לו מת לישון והכניס את הלחן היפה שלו לאלבום ערב ערב. מתוכם, וזה באמת היה קשה לבחור - תשמעו שלושה קטעים מייצגים: end of the road שאתם מכירים כפלסטלינה, ושני שירים שנכתבו במיוחד לאלבום הזה - so long ו-under tropical moonlight שהיה אפילו קצת קצת להיט.

למרות חולשותיו, Shalom הוא תקליט מרתק. ולא רק כארטיפקט היסטורי, כסולו הראשון של שלום, אלא גם כמקבץ שירים טוב שמחזיק מצוין גם אחרי 36 שנים. ובכל זאת, גרסת דיסק נורמלית לא נראית באופק. דיק ג’יימס מת ב-1986, והקטלוג של DJM שייך עכשיו לפוליגראם שם בטח לא ממש יודעים מי זה הבחור הזה שנראה קצת כמו קט סטיבנס, ומה לעשות עם התקליט שלו. היתה גם הדפסה מקומית של האלבום בסי.בי.אס, שניסתה לרכוב קצת על הגל של תמוז והוציאה את האלבום הזה ב-76, חמש שנים אחרי שהוקלט, יצא וצלל באנגליה. נראה לי שגם שם לא ממהרים להעביר את האלבום הזה לדיסק. אולי כי זה לא ממש עומד לקרות בלי ברכתו של שלום חנוך וזו - לא ברור מתי תגיע אם בכלל.

shalom chanoch - end of the road.mp3
shalom chanoch - so long.mp3
shalom chanoch - under tropical moonlight.mp3

Shalom Chanoch - Shalom, 1971
DJM Music
מס’ קטלוגי: DJLPH-421
פורמט: LP
מיקס: סטריאו
משתתפים: שלום חנוך (שירה, גיטרה אקוסטית), כיילב קוואי (גיטרות, קלידים), איאן דאק (גיטרות, נבל, קונגס), דייב גלובר (בס), רוג’ר פופ (תופים ופרקשן), בי. ג’יי קול (סטיל גיטאר), ריי וורלי (סקסופון, קלרינט), לול קוקסהיל (סקסופון), ליזה סטרייק, ברי סט. ג’ון, קיי גרנר (קולות).
עיבודי כלי מיתר וכלי נשיפה: רוברט קירבי
מפיק: קפלן קיי
שטרודל ודונאטס: ליהי חנוך

יש בו מגנטיזם חייתי - חושני, איכות ערפילית, משהו שלא מהעולם הזה, שקשה להגדירה וכוח משיכה שאינו נראה בתצלומיו. בשביל 22 שנותיו, יש בו מידה גדושה של ביטחון עצמי, אך יש בו רגישות, המבצבצת רק כאשר מיטיבים להכירו. כאשר הוא נכנס לחדר מלא אנשים, מתבוננים כולם בדמות התמירה והגבוהה העטופה במערכות קטיפה ששערותיה גולשות עד הכתפיים.

נגיד שעוד לא ראיתם את התמונות, ולא ידעתם שהפוסט הזה יהיה עליו, נראה לכם שיכול להיות עוד אמן ישראלי שידפיס טקסט כזה (ועוד 14 ביקורות מהללות על עצמו) על תקליט שלו מלבד צביקה פיק?
את ההשתפכות הנ”ל כתבה סנדרה סקארבק ב”ידיעות אחרונות”, והיא מופיעה על צידה הפנימי של העטיפה הנפתחת באלבום השני של האיש-שכיום-נהוג-לכנות-המאסטרו “פיק” משנת 73. מתחתיה, הופיע קטע של כתב צעיר מ”במחנה גדנ”ע” -עלי מוהר, שכתב כדרכו דברי טעם: מוסיקאים טובים יש לנו הרבה. נגני להקות - אף הם רבים. אך מלחין שיצמח מתוך הפופ ממש, אחרי שניגן זמן רב בלהקות קצב, ולא צבר את הידע שלו מתוך האזנה לתקליטי “חיפושיות” בלבד (כמלחינים אחרים), וכשיחד עם זה הוא יודע פרק במוסיקה - זה נדיר.. לזכותו של פיק יאמר שהוא דאג לכלול בין השבחים והקילוסים גם ביקורת רעה אחת, זו של הדה בושס שכתבה ב”הארץ” שגרסתו של פיק לשיר “צער אינו משאיר סימנים” של נתן זך (דווקא לא בתקליט הזה) דווקא משאירה סימנים, “ולאו דווקא של צער - אלא של חוסר הבנה טוטאלי, ותצוגת ראווה עצמית”, והתוודתה שעצרה בעצמה “שלא לנפץ את התקליט למישמע גירסא וולגרית וקלוקלת זו”.

צביקה פיק כבר מזמן לא פרחח בן 22, והספיק מאז להפוך לכוכב ענק, לדעוך, לשקוע לפאזה ארוכה של חוסר רלוונטיות מוחלט ולהמציא את עצמו מחדש כאייקון קאלטי שעושה בהנאה גלויה פרודיות על עצמו. בכל אחד מגילגוליו הרבים הוא נותר סוג של חייזר בנוף המקומי. קצת כמו דיויד בואי, אלילו הגדול ביותר. השואו שלו תמיד היה גדול בכמה מידות על הפופ הישראלי שתמיד העניק יותר נקודות לפשטות (המדומה כמובן) של שלום חנוך שעולה על במת צוותא עם הג’ינס מהקיבוץ, מאשר לטווסיות נוסח פיק - עם המזדנבות והשיער הסגול. אגב לא מדובר בנקודות אצל הקהל, שדווקא פינק אותו, אלא אצל קובעי הטעם הממסדיים ובעיקר הרדיו והעיתונים של אז, שבזו למוחצנות ולפרובוקטיביות שלו ופיספסו לגמרי את הכשרון והחדשנות של האיש שהביא ארצה את הגלאם בזמן אמת.
היום קצת קשה לראות את זה דרך כל הנוצצים, אבל צביקה פיק היה חלוץ רוק אמיתי שחרש את הבמות במועדוני הקצב כבר מאמצע שנות ה-60 וניגן בכמה מהלהקות הקדומות ביותר (את האורגן של פיק אפשר לשמוע ב”יה יה מה יהיה” של השמנים והרזים, ובאלבום פסטיבל הקצב הישראלי, בין היתר). בניגוד לרוב האחרים הוא היה גם בעל השכלה מוזיקלית ממשית ומוכחת, אבל את הכבוד והתואר של ממציאי הרוק העברי לקחו דווקא דמויות כמו איינשטיין וחנוך - התל-אביבי והקיבוצניק, סמלי ישראל הראשונה ויקירי הממסד שלא היה להם רקע פורמלי כמו לפיק, ובעיקר היו יוצאי הלהקות הצבאיות - שנואות נפשו. עלבונו של הבן הדחוי בער בו גם כשהיה בשיא הצלחתו, שבר שיאי מכירות והיסטריה של מעריצות וצבר פרסים ותארים בסיטונות, ולפי כל הסימנים לא דעך עד היום.

כשהיה בשיאו התייחסו אליו בביטול, ואילו היום אין רבים שיערערו על מקומו של פיק בהיסטוריה של הפופ הישראלי. מפתיע אם כן שהקטלוג שלו מאותן שנים נותר ברובו לא מטופל. אלבום הבכורה שלו זוהי הדרך שלי שהקליט בסי.בי.אס יצא אמנם מחדש לפני מספר שנים. אבל ארבעת האלבומים הבאים שהקליט בחברת קוליפון, לא הועברו לדיסקים מעולם: פיק, מה עכשיו, אריך נגן מס’ 4 וקליידוסקופ. למעשה, כל מה שפיק הקליט בשש השנים שבין אלבומו הראשון לבין “מוסיקה”, האלבום המצליח ביותר שלו מ-78, מפוזר היום באוספים שונים ומשונים.

אני מרשה לעצמי להניח שהתקליטים האלה לא יוצאים מחדש בצורתם המקורית לא רק מפני שהם יצאו בחברת תקליטים שאינה קיימת עוד, אלא בעיקר בגלל שהם, איך לומר, לא ממש מחזיקים כתקליטים שלמים. עם כל גדולתו כמלחין מעבד ומבצע, רק לעיתים רחוקות פיק הצליח להקליט אלבום אחיד ברמתו. ותקליטיו הם בדרך כלל תערובת של שירים חזקים לצד פילרים תמוהים. כך ב”פיק”, אלבומו השני, שמכיל שירים מעולים כמו “הרקדן האוטומטי“, “סימנים”, “בין האצבעות” ו”שושנת פלאים” המופלא, אבל גם את שיר ההלל לקבוצת הכדורגל הכוח רמת גן, את “שמע ישראל” מפסטיבל הזמר החסידי ו”את השתנית” - שמאלץ בסגנון סן רמו מתוך “פסטיבל הזמר הלועזי”. תקליטו הבא “מה עכשיו” היה דומה מאד במבנה ל”פיק”. גם כאן בין שירי רוק מצוינים ולהיטים גדולים מפוזרים שיר אחד חסידי (”שהחיינו”), ושלל בלדות סכריניות (”איתך ובלעדיך” שהפך לסטנדרט בפופ המזרחי, “השיר שלך”).
את השירים הטובים מתוך תקליטיו בקוליפון פיזר פיק באוספים השונים שהוציא. אלה שלא נכנסו לשם, בדרך כלל מעניינים הרבה פחות. ובכל זאת, היו גם כמה שירים טובים שנשכחו מאחור, כמו השניים שתוכלו להאזין להם עכשיו, שניהם מתוך “מה עכשיו”. הראשון, “אוליביה” (מילים: מירית שם-אור), עשוי להיות מוכר לאלה מכם שהתוודעו לחידוש של רועי צ’יקי ארד מתוך “סונול”. כאן בעיבוד מלכותי מבית מדרשו של קובי אשרת. השני, “שיר לבני השלושים פלוס”, גם הוא למילים של מירית שם אור ובעיבודו של מי שכמו פיק צמח מתוך מועדוני הקצב והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בפופ הישראלי - אלדד שרים. לקינוח, קליפ ל”שושנת פלאים” מתוך “פיק” (אם כי בעיבוד פשוט יותר מזה שמופיע בתקליט עצמו), לחן של פיק למילים של שאול טשרניחובסקי. הפעם הראשונה שבה התמודד בהצלחה מרשימה עם טקסט מורכב, באופן שהפך מאוחר יותר לסימן היכר שלו כשהוציא ניצוצות משירי משוררים נוספים כמו נאסף תשרי של נתן יונתן והפייבוריט האישי שלי - “על חטא” של יונתן רטוש.

צביקה פיק - אוליביה.mp3
צביקה פיק - שיר לבני השלושים פלוס.mp3

צביקה פיק - “פיק”, 1973, “מה עכשיו”, 1974
לייבל: קוליפון
מס. סידורי: פיק - 5858; מה עכשיו - 46343
פורמט: LP
מיקס: סטריאו
מפיק: צביקה פיק
עיבודים: פיק - אלדד שרים, אריה נבון, צביקה פיק; מה עכשיו - צביקה פיק, אריה לבנון, אלדד שרים, קובי אשרת, אלכס וייס
עטיפה:פיק - אתי מלמן; מה עכשיו - נית קליש.
צילום: פיק - בן לם; מה עכשיו - סמי בן-גד

האזנה נוספת
צביקה פיק - האוסף המשולש (NMC), זוהי הדרך שלי (NMC), מוסיקה (NMC)
החידוש של צ’יקי לאוליביה בסונול (רא רקורדס) לרכישה דרך האתר של צ’יקי. ועכשיו גם כאן, להורדה חופשית באדיבות צ’יקי ולאון.

הרשמו למיילינג ליסט של זה מסתובב. אף פעם לא מאוחר.