33 ושליש והייתם פה

במבט לאחור משנת 2014, להקה צבאית היא משהו מוזר מאוד. מדינה שבה הצבא מייצר שירי פופ – ועוד להיטים שכובשים מצעדי פזמונים – היא בכלל תופעה ביזארית ברמות צפון-קוריאניות, אבל בישראל של שנות ה-60 ותחילת ה-70 זאת היתה המציאות והיא בטח נראתה אז טבעית ומובנת מאליה כמו כובע טמבל. גם היום, עשרות שירים שנוצרו עבור הלהקות הם להיטים שעדיין מתנגנים הרבה, אבל את גוף היצירה המלא של הלהקות קצת מזניחים. רוב אלבומי הלהקות הצבאיות, וישנם המונים, נותרו על תקליטים בלבד. אפילו בין האספנים רק בודדים מתעניינים בהם.

אפשר להבין למה. ברוב התקליטים האלה, מה לעשות, רב המוץ מן הבר. לעתים רחוקות אלה תקליטים שאפשר לשמוע בכיף מההתחלה עד הסוף, וחוץ מזה – כל זקיפות הקומה הצה”לית הזאת די מעיקה. אז הלהיטים שהתרגלנו אליהם עד שהפסקנו להקשיב למילים שלהם, או שמראש היו פשוט שירי פופ מוצלחים ולא שירי הלל לסיירות ופקידות פלוגתיות, נגיד “מתוק מתוק”, או “בלילות הקיץ החמים”, חזקים מספיק כדי לעבור טוב גם היום. שירי יום הזיכרון למיניהם בכלל בליגה משלהם. אבל השאר? בשאר כמעט איש לא מתעניין.

ובכל זאת, בתוך ים הפילר יש תמיד, כמעט בכל תקליט, שיר או שניים ששווים את המאמץ. פה לחן מוקדם של מי שאחר כך הפך יוצר חשוב, שם סולו לא ידוע של זמרת מוכרת, ובמקום אחר עבודת עיבוד מקורית, מפתיעה, של מי שחמק מתחת לרדאר של הפיקוד עם רוח הרפתקנית ואוזניים שקלטו צלילים חדשים מעבר לים. הנה כמה דוגמאות. ומהם הפייבוריטים שלכם?

1. שיר אהבה. דואט חמוד של טליה שפירא ודורי בן זאב מתוך אחד התקליטים היותר מעניינים של הלהקות הצבאיות, “6 ימים בטנק” של להקת גיסות השיריון מ-1967, שנייה אחרי ששת הימים. זה ההרכב של “מי שחלם” ובלהקה היו אז בין השאר גם תיקי דיין, אבי טולדנו (“שלא לאהוב אותך” זה מכאן), ואפי וייס. המילים של חיים חפר והלחן ושל רפי בן משה, שגם עיבד את כל שירי התוכנית. בגלל זה, ובגלל שזאת תוכנית מוקדמת יחסית, הצליל הוא לא כל כך בשטאנץ של הלהקות מעידן רוזנבלום-ליטאי.

2. תחת עץ האקליפטוס. עוד חיים חפר, אבל פה בלחן של יאיר רוזנבלום, שקדם קצת לזה של זהר לוי ו”אחרית הימים”. רוזנבלום, שגם עיבד,  נמצא פה בשיא התהילה וההצלחה, עם הרבה מאוד השפעות מחו”ל שלא נשמעו בלהקות הצבאיות לפניו. במקרה הזה, בעיקר מברודוויי ומ”שיער”.  הלהיטים הגדולים בתוכנית הזאת, “ליד הירדן” מ-1970, היו “יש לי אהוב בסיירת חרוב” ו”הימים האחרים” ששרה הסולנית שלומית אהרון (כאן בשם נעוריה, דביניק). חוץ ממנה בהרכב היו גם שלמה בראבא, שם טוב לוי, דני עמיהוד, ניצה שאול, דני וסלי ואחרים.

3. געגועים הביתה. סולו מוקדם של נתנאלה ולחן מוקדם מאוד, כנראה הראשון שהוקלט, של אילן וירצברג. מהתוכנית “מסביב לעולם ב-80 דקות” של צוות בידור חיל האוויר, בהרכב שכלל גם את דורין כספי ומתי סרי. המילים של דן אלמגור די מפוקפקות בסטנדרטים של היום (הבית שמתגעגעים אליו הוא חיל האוויר), אבל שאר המרכיבים בחבילה יותר ממפצים על כך: וירצברג ונתנאלה, אמרנו, וגם עיבוד של מתי כספי שעשה באותן שנים הרבה עבודות הפקה מעניינות עם להקות צבאיות. כספי כמובן המשיך לעבוד עם נתנאלה גם באלבום הראשון שלה שיצא שלוש שנים אחר כך.

4. בשלולית. אחד מכמה שירים מעניינים ששלום חנוך כתב ללהקת הנח”ל ובנותיה.  כאן זהו צוות הווי נח”ל הצנוע ונטול היוקרה לעומת להקת הנח”ל האימתנית, ובכל זאת תקליט חביב מאוד עם סולניות מצוינות: צילה דגן, אופירה גלוסקא (“חורשת האקליפטוס” זה מפה) ורותי בן אברהם, לימים חברת “סקסטה”. עוד להיטים מהתוכנית הזאת, “כמה טוב” מ-1968 (עיבודים: צביקה ארבל ובני נגרי) היו “מלאך מסולם יעקב” ו”באביב את תשובי חזרה”.

5. שלש רגליים. שיר שטות משונה של יורם טהרלב, ולחן של מתי כספי שהלחין לתוכנית הזאת, “מעוז א א” של להקת פיקוד דרום, גם את “אני מת”, המוכר. עם כספי בלהקה היו גם חבריו לעתיד ב”לא אכפת להם”, יעקב נוי וגדי אורון, שכאן עדיין נקראים “שלושת השמנים”. העיבוד של רפי בן משה.

6. פתיחה. שלמה גרוניך (לחן ועיבוד) מתפרע עם להקה נידחת יחסית, צוות הווי סיני, ב-1972. בלהקה היו בין היתר שלמה יידוב (שהמשיך לעבוד עם גרוניך זמן קצר אחר כך ב”קצת אחרת”) ומוני מושונוב. התקליט הזה, “חולטורה/ בוא נבנה גשר”, שחציו של צוות סיני בעיבודים של גרוניך וחציו של צוות הווי הנדסה בעיבודים של כספי, הוא אחד הפריטים הנדירים והמבוקשים ביותר כיום בקטלוג הלהקות הצבאיות כולו, לא מעט בגלל הקטע הזה.

7. מעשה בגמד. צוות הווי פיקוד הדרכה (היה גם דבר כזה, כמה מדהים), בגרסה הראשונה והלא מוכרת לשיר הילדים שהתפרסם כמה שנים לאחר מכן בביצוע של אריק איינשטיין, מתקליט הילדים שלו “ילדודס”. הלחן של יוני רכטר, המילים של נירה צפריר.

8. חוה. “שומר החומות” של להקת פיקוד מרכז מ-1977 היה להיט הענק האחרון של הלהקות הצבאיות (אם מוציאים מהכלל את הלהקות של האייטיז, שאותן כולם מעדיפים לשכוח), שהחלו לגווע אחרי מלחמת יום הכיפורים וחוסלו סופית אחרי המהפך, בימיו של רפול כרמטכ”ל. הנה הפתעה נחמדה מאותה תקופה, שלהי תור הזהב של הלהקות: להקת הנח”ל בהרכב פחות מוכר, עם הסולניות אפי בן ישראל, שלומית הגואל ורחלי חיים. המילים של תמר סיוון, הלחן של אמיר פרוהליך.

 

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא 33 ושליש והייתם פה

  1. מאת ארנב לבן‏:

    פוסט מעולה, פנינים של ממש 🙂
    בייחוד הקטע האחרון של גרוניך (זה סיטאר שם בהתחלה?!)

  2. מאת רמי‏:

    “אדום אדום” – הרצועה האחרונה וההזוייה בתקליט “מעוז א’ א'” של להקת פיקוד הדרום:

    https://www.youtube.com/watch?v=vF-F_xAN6cw

  3. מאת ארי‏:

    תודה על כתבה מעשירה. הימים הקדמוניים של אושיות הזמר העברי- פנינים שכיף לקרא.

  4. מאת עדי‏:

    תודה על הפוסט המעניין. הייתי רוצה לחלוק על שתי נקודות: ראשית, בישראל של שנות הששים והשבעים המוקדמות הצבא היה חזות הכל. אין כל הבדל מהותי בין להקות צבאית, תיאטרון צהל, מורות חיילות, אולפני עברית בצבא או ״נערי רפול״. הציבור הישראלי גמע בשקיקה את החומרים שצה״ל סיפק, ושום השוואה לצפון קוריאה או שלטון סטליניסטי אחר אינה במקום, כיוון שכלום לא נכפה עלינו. שנית, החסרון הגדול של תקליטים היה גודלם, כך שאם רוצים להוציא אלבום ללהקה, מובן שחלק לא מבוטל מהחומרים לא יהיו, איך לומר, סוג אקסטרה… זה נכון לגבי כל זמר והרכב שפעלו כאן, ואני חש צורך לחשוף לציבור הקוראים את העובדה שגם לשלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי, דני סנדרסון, יהורם גאון, רבקה זהר, ועוד הרבה מאוד אמנים יוצאי להקות צבאיות היו תקליטים וחלקי-תקליטים הראויים להשכח. אפילו לאריק.

  5. מאת ערן דינר‏:

    שלום עדי, מובן שלא השוויתי ישירות בין ישראל של תקופת האופוריה (פלוס מינוס כמה שנים), לבין מה שנעשה כיום במשטרים טוטאליטריים. אמרתי שכיום, במבט לאחור מתוך החברה הפתוחה ורבת הקולות שהיא החברה הישראלית המודרנית, מצב שבו יש לצבא אחיזה דומיננטית בשוק הבידור נראית מוזרה. ברור שהיו אז נסיבות ותנאים אחרים שבגללם התופעה הזאת נתפסה אז כמובנת מאליה. לגבי הנקודה השנייה שהעלית, אני סבור שגודלם של התקליטים הוא דווקא לא הסיבה לכך שחלק גדול מהחומרים התיישן. נכון שהלהקות היו צריכות להעמיד מופעים של כשעה ולפעמים מילאו את הזמן בפילר למינהו, אבל צריך לזכור דבר נוסף, והוא שלמרות הלהיטים האזרחיים ומאבקי היוקרה בין הפיקודים, הקהל שעבורו נוצרו החומרים עדיין היה החיילים, שבאו לראות את הלהקות מופיעות בבסיסים. שירים שנכתבו למסגרות צבאיות כדי להיות מבוצעים “לייב” בפני קהל של חיילים, ובדרך כלל גם מבטאים הווי צבאי, פחות מעניינים כיום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.