ערב ההופעה האחרונה של כוורת אי פעם (כנראה, לכו תדעו), הנה נושא עילאי ומתנשא לנפנף בו על הדשא של פארק הירקון: שלושת האלבומים המקוריים של כוורת – סיפורי פוגי, פוגי בפיתה וצפוף באוזן – אבודים כנראה לתמיד. נשמע מטופש, נכון? וגם לא לגמרי ברור. הרי כל שלושת האלבומים יצאו מזמן בדיסקים, נמכרו יפה כל השנים ולא בעיה למצוא אותם גם היום, אפילו בדיגיטלי. נכון מאוד. אבל אלה לא בדיוק אותם אלבומים, והם בטח לא נשמעים כמו שנשמעו בזמן אמת, מהתקליטים המקוריים.
סיפורי פוגי בתקליט. קלאסה
אלבומי כוורת עלו על דיסקים בסוף שנות ה-80, וגרסאות הדיסק שהופקו להם אז רעות לתפארת. כן, לכל אחד מהשלושה צורפו כמה בונוסים, וככה הרווחנו את “מחכים לשולה”, קטע שלא היה מוכר עד אז. העניין הוא שזה בא עם כל הרעות החולות של התקופה ההיא בכל מה שקשור להפקת דיסקים: איכות העברה לא אחידה, שלפעמים מתבטאת בצליל עמום וחסר פרטים (כמו כמעט לכל אורכו של “סיפורי פוגי”), ולפעמים בשירים שנשמעים כאילו הוקלטו במרחק שנים זה מזה, כמו ב”פוגי בפיתה”. לזה מצטרף אינסרט עלוב וקופסת פלסטיק פשוטה, וכדי להוסיף חטא על פשע, פס צבע מכוער בחזית העטיפה עם הכיתוב “וקטעים המופיעים לראשונה!”. הסימן קריאה הזה צועק עלי כבר מ-1989.
השיא, כנראה, נמצא באינטרו של “נחמד”. אני בטוח שרבים מכם בכלל לא מודעים לזה, אבל הפתיחה המוכרת של אולארצ’יק בדיסק – “יש לי רק דבר אחד לומר לכם בשם כולם” – שונה לגמרי מזו שבתקליט, וככל הנראה הוקלטה מחדש בזמן העבודה על גרסאות הסי.די. זה נשמע כמו דקדוקי עניות, אבל לי זה עדיין קופץ לאוזן, גם אחרי כל כך הרבה שנים עם הדיסק. זה לא רק הקול של אולארצ’יק שנשמע אחרת, זו גם האינטונציה שלו, והאופן שבו הוא מושך את המילה “היה..”, שנותן לגרסת הדיסק משמעות אחרת לגמרי. פחות אירונית, יותר נוסטלגית ומתרפקת, והרבה, הרבה פחות נחמדה. הנה, תשמעו בעצמכם:
“נחמד”, גרסת הדיסק
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/nechmad_cd.mp3]
“נחמד”, גרסת התקליט
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/nechmad_lp.mp3]
תשימו לב בוודאי שיש עוד כמה הבדלים דקים בין שתי הגרסאות, ושהפטיפון שלי כנראה מסתובב קצת לאט מדי.
סיפורי פוגי בדיסק. באסה
ככל הידוע לי, זה המקרה היחיד של תפקיד קולי או כלי שהוקלט מחדש באלבומי כוורת. אבל יש עוד הרבה הבדלים בין הדיסקים לתקליטים, וגם, להפתעתי, מקרים שבהם שירים מסוימים מופיעים בדיסקים במיקס שונה מבתקליט, ואחרים שהם בעצם העברה מתקליט ולא מסרטי המאסטר המקוריים – מה שמתבטא כמובן בנפילה חדה באיכות הצליל. ידידי נועם רפפורט, מומחה לכוורת שרק סנדרסון שני לו, מונה את כולם:
סיפורי פוגי :
בדיסק, השירים “סיפורי פוגי”, “שיר המכולת”, “ביום ובלילה”, “שירות עצמי”, “ילד מזדקן” ו”למרות הכל” לקוחים מהמאסטר. האיכות מצוינת, ואין הבדל מהותי במיקס בין הוויניל לדיסק. אבל “פה קבור הכלב” נלקח ממאסטר עם מיקס טיפה שונה מהוויניל. ב”אנשי הארון” הפתיחה הקצרה לקוחה מוויניל לא נקי במיוחד. הסיפור עצמו דווקא לקוח ממאסטר, אבל העריכה שלו שונה מהעריכה שבוויניל. בוויניל שומעים את גידי אומר “ובכן סיפורנו מתחיל… ובכן סיפורנו מתחיל בבית גדול…”, ובדיסק המשפט הזה קוצץ באופן אכזרי (אגב, מישהו יודע היכן באיזו הופעה הוקלטה הגרסה הידועה של אנשי הארון?). “לא ידענו מה לעשות” בדיסק הועבר מתקליט ויניל די חורק. “יוסי מה נשמע” הועבר גם הוא מוויניל, אבל נשמע לא רע. “המגפיים של ברוך” נלקח בבירור מהמאסטר. אין שוני במיקס. “נחמד”, כאמור פתיחת השיר שונה לגמרי בין שני הפורמטים. השיר עצמו בדיסק לקוח כנראה ממאסטר שונה ופחות טוב מהמאסטר של שירי הצד הראשון שבו השתמשו בדיסק (עדכון 11.8.13: בתקליט קולו של גוב מוכפל ובדיסק לא, וכמו כן פריסת הסטריאו שונה והפסנתר ממוקם בצד, ולא באמצע כמו בדיסק). בכלל, השירים בצד הראשון של האלבום נשמעים נהדר בדיסק מבחינת איכות הקלטה ואילו השירים בצד השני של האלבום (חוץ מפה קבור הכלב ואולי אנשי הארון) נשמעים פחות טוב בהשוואה. ב”יו יה” ההעברה היא מוויניל קצת חורק. פתיחת השיר בקושי נשמעת בשל ווליום נמוך מדי שנוצר בהעברה. בכלל, השיר הזה מאבד את כל הכוח שלו בגלל העברה לא טובה מוויניל.
פוגי בפיתה :
“נתתי לה חיי” בדיסק לקוח ממאסטר עם מיקס שונה מזה של הויניל, ויש תפקיד גיטרה נוסף בבית “היום תמצא שהנושא לכל ויכוח…”, שלא קיים בתקליט. “משה כן משה לא”, מוויניל, וכך גם “אוכל ת’ציפורניים”. “לאמור אלאבי” זו העברה יפהפיה ממאסטר, במיקס זהה לזה של הוויניל. אבל ב”סוכר בתה” קטע הפתיחה ההומוריסטי (דוד…דוד…) לקוח מוויניל. שאר השיר ממאסטר, אבל בוויניל קצצו את תפקיד הצרחות של גידי גוב בשיר, ואילו בדיסק התפקיד הזה חזר לאורכו המלא. “הורה היאחזות”, “שיר המחירון”, “שיר מחאה” ו”הבלדה על ארי ודרצ’י” לקוחים ממאסטר ואין שוני במיקס. “התמנון האיטר” ממאסטר אבל במיקס שונה: בדיסק שומעים את הקאנון מנגן את תפקיד סולו הגיטרה ביחד עם הגיטרה למשך שניות ספורות ונעלם. בתקליט הקאנון הספציפי הזה לא מופיע.
צפוף באוזן :
האזנה מדוקדקת לדיסק מגלה פרט מבאס – שרוב שירי האלבום הזה הועברו מוויניל. אמנם נקי, אבל זה אומר שאין כאן את איכות המאסטר הנקייה. אפשר לשמוע את הוויניל בעיקר ברעש האופייני לתקליט שנמצא בהתחלה או בסוף של שיר. “גוליית”, “טנגו צפרדעים”, “סוף ההצגה הלילה” ו”ככה היא באמצע” הועברו ממאסטר, אבל כמעט כל שאר השירים מתקליט ויניל. המקרה היחיד של הבדל במיקס באלבום הזה הוא ב”שיר מלחים”, שהועבר ממאסטר, אבל נשמע אחרת מהתקליט: בשירת האקפלה בסוף השיר יש בדיסק תפקיד BASS DRUM שנותן קצב. בתקליט התוף הזה לא נמצא. כמו כן, בדיסק השיר ארוך בסיום באופן משמעותי לעומת הוויניל.
עד כאן נועם רפפורט, ומכאן אפילוג עגום: האיחוד החגיגי והאחרון של כוורת היה הזדמנות מצוינת לתיקון המעוות, ולהוצאה מחודשת משוקמת ומכבדת של שלושת האלבומים האלה, שכל אחד ואחד מהם עמוס בלהיטים אהובים ונצחיים שנשמע גם עוד 50 שנה. מה עשתה חברת התקליטים שאוחזת בזכויות על המאסטרים, אן.אם.סי? הוציאה אנתולוגיה מרובת דיסקים של קטעים נדירים, פינות מהרדיו, הופעות ווידאו. זה יפה מאוד, אבל עשרות אלפי האנשים שהציפו את ההופעות הסולד-אאוט לגמרי של כוורת הקיץ הם לא בדיוק הקהל לקופסה כזאת, ועוד שמתומחרת כל כך גבוה (באתר של אן.אם.סי הקופסה מוצעת ב-300 שקל לעותק פיזי, או ב-150 שקל באייטיונז, אבל בלי הווידאו). אולי אני לגמרי לא בכיוון, אבל נראה לי שרוב מי שגילה את כוורת בקיץ הזה, ובטח מי שמתרפק עליה, מתעניין יותר במגפיים של ברוך מאשר במלך ממבו, עם כל הכבוד. ואכן, אף שאין לי נתונים מדויקים, אני נוטה לשער שהקופסה היא לא בדיוק הצלחה מסחרית מסחררת. הנה למשל מה שכתבו עליה באתר של מוזיקה נטו, אנשים שלמכור דיסקים זו העבודה שלהם, בסוף יוני – זמן קצר אחרי יציאת הקופסה: “כותרת מפתיעה היא ההתרסקות של כוורת, שבשבוע שעבר הסתערה על הפסגה עם המארז המהודר “כוורת בקופסא: אנתולוגיה/ 1971-1976″ (אן.אם.סי) בזכות כמות העותקים הגבוהה ביותר שנרשמה לשבוע בודד מאז סוף מרץ. בשבוע שעבר גם המארז המשולש הכולל את שלושת אלבומי האולפן של הלהקה זינק אל המקום החמישי, אבל השבוע הם כבר יורדים אל המקום ה-11 וה-12”. מה פירוש? שבשבוע הראשון קנו את הקופסה המתלהבים, בשבוע השני התברר להם שזה לא בדיוק מוצר מיינסטרימי, אלא אוסף רריטיז למתקדמים, ושבמקביל הרבה אנשים חיפשו דווקא את האלבומים המוכרים.
זה היה יכול להיות אחרת. אפשר היה לחגוג את האיחוד עם רימאסטרים מפוארים לסיפורי פוגי, פוגי בפיתה וצפוף באוזן, שכל כך ראויים לזה. את ההופעות והנדירים אפשר היה לצרף בדיסק רביעי, ואת שאר החומרים לשחרר במשורה, טיפין טיפין, על פני השנים הקרובות – כמו שעושים הביטלס בהצלחה גדולה. ככה כל חלק בסיפור היה מקבל את הפוקוס שמגיע לו ובעיקר, אלבומי כוורת היו חוזרים להישמע נהדר. במקום זה, קיבלנו את הקופסה, בצירוף ידיעה די ברורה ששדרוג האלבומים לא יקרה בקרוב, אם בכלל. כי אם הקופסה לא עפה כמו שחשבו, אולי לא כדאי להשקיע בזה עוד כסף, ומממילא יש פה עוד את הדיסקים הישנים אז שיקנו אותם קודם. לא נחמד. להתראות על הדשא.
אוסיף לדבריך 2 הערות:
1. עוד חוסר מוויניל בארסנל של הלהקה הוא התקליט הכפול מהופעת האיחוד ההיסטורית ב-1984, שמשכה קהל שיא של כ-200 אלף איש לפי הסיפורים.
נכון, גם האיחוד של 1998 יצא כאלבום, בדיסק משולש – אבל 1984 לוקחת. בענק.
(במאמר מוסגר, כמי שהיתה בכמה איחודי פארק שלהם, מדהים לראות איך הקהל, בהשראת הטלוויזיה, הסמארטפונים והאינטרנט, הופך בכל איחוד ליותר פאסיבי ופחות משתתף פעיל בחוויה. וגם איך התחבורה הציבורית רק נהיית יותר גרועה בכל איחוד)
2. יש משהו מרגיז בהוצאות חדשות. כמו למשל אלו של פלונטר, אפר ואבק וכו’. יש מקרים כמו כוורת לדבריך, שנעשתה עבודה מחופפת בפעם הראשונה, ועכשיו מצפים ממך לשלם פעם נוספת. וגם אם לא, להתחיל לקנות את כל הדיסקוגרפיה שלך מחדש בגלל דיסקי בונוס (כמו באפר ואבק ובפלונטר), שאין אפשרות לרכוש בנפרד אלא רק מארז במחיר מלא, זה מעצבן.
אנא, תנו אפשרות זיכוי – הבה לנו עותק ישן, קבל חדש בהנחה, או פלוס כרטיס מוזל להופעה וכו’. גם ככה, להזכירכם, גביתם מאיתנו בתחילת האלף מחירים מופרכים של 70-80 שקל לדיסק ישראלי.
פוסט חשוב ונהדר.
ברשותך, אוסיף כמה דברים.
עבדתי בשנת 1989 באולפני סיגמא בתל-אביב, ונכחתי בסשן שבו התאספו מרבית חברי כוורת באולפן לעבור על הסלילים הישנים, לערוך אותם, ולהחליט מה מהם יכנס לגירסת הדיסק. אני הייתי זה שביצע את העריכה בפועל, כולל סכין חיתוך ומדבקות (כן, ככה פעם ערכו אודיו מסלילים מגנטיים, לידיעת הדרדקים…)
ההחלטה אילו קטעים יכנסו היתה בידי חברי הלהקה, כל אחד הביע את דעתו, ואז התקבלה החלטה קבוצתית. המון קטעים, בעיקר מהתכנית של דורי בן-זאב, נשארו בחוץ. אני לא יודע בידי מי הם היום כי יש שם כמה פנינים.
ההחלטה אילו בונוסים יצורפו לאיזה אלבום היתה מכנית יותר: על פי אורך הקטעים והזמן שנותר על הדיסק…(סי די יכול להכיל 78 דקות), ולכן אין בהכרח קשר הסטורי או כרונולוגי בין הבונוסים של “סיפורי פוגי” לבין האלבום עצמו.
בקשר למאסטרים: מה שסופר לי, הוא שאת השיר סיפורי פוגי, ושיר המכולת, כן מיקקסו מחדש מהערוצים המקוריים, לכבוד ההוצאה מחדש על דיסק (באולפני טריטון). התכנית של הד ארצי היתה לעשות כך לכל השירים, לשלושת האלבומים. אבל משהו שם “נגמר”. או התקציב, או הסבלנות, או הזמן. בהחלט ניתן לשמוע את האיכות הטובה יותר של שני השירים האלו לעומת מה שבא אחריהם. המיקס אפילו נשמע קצת שונה מהויניל, באסים יותר מודגשים, פחות אקו על קולות הרקע.
ואחרון חביב: כטכנאי מתחיל, מאד התרגשתי לעבוד עם גיבורי ילדותי, ומאד התאכזבתי לראות, שכשיצאו האלבומים, בעל האולפן לקח לעצמו את הקרדיט על “עריכה אנלוגית”, ושמי לא מוזכר. כנראה שאלו אחד מאותם דברים שאו שיאמינו לי או שלא, כי הוכחות אין לי.
יעל, אני אוהב את ההוצאות המחודשות של אפר ואבק ופלונטר. בעיני זו הדרך הנכונה לעשות את זה – עם בונוסים, אבל בנפרד, ותוך תשומת לב גדולה וכבוד למקור. עבודת שדרוג הצליל באלבומים האלה (וגם באדם בתוך עצמו של שלום ותמוז, למשל), משמעותית מאוד ובאמת מציגה מחדש את היצירה, בצורה שעולה לדעתי על התקליטים המקוריים. בעיני, עבודה כזאת מצדיקה תשלום מחדש, גם על תקליטים שאני כבר מחזיק בבית, כי אין ספק שיש פה ערך מוסף.
רזי, תודה רבה על התוספת המרתקת ומאירת העיניים. קשה לתאר את הסיטואציה של ישיבה בחדר אחד, ועוד אולפן הקלטות, ועוד עם חומרים כאלה, עם מיתוס בסדר הגודל של כוורת. איך לא רעדו לך הידיים, איך.
אחדד: אני בעד הוצאות מחודשות משודרגות ועם דיסק בונוסים נפרד (אני לא אוהבת שמוסיפים את הרצועות המיוחדות בסוף – מעדיפה את האלבום בקונספט המקורי שלו כפי שהיה). אני פשוט חושבת שלטובת מי שכבר קנה את האלבום פעם אחת במחיר מופקע, אפשר לתת סוג מסוים של הנחה, או אם המקור עצמו לא שונה – אפשרות לרכוש בחצי מחיר רק את דיסק הבונוסים.
הופעת האיחוד מ 1984 אמנם לא עלתה על גבי דיסק/תקליט, אבל כאן אפשר לצפות בהופעה במלואה:
http://www.youtube.com/watch?v=lHRgfC2oifc
חברים, הרשו לי לתקן אתכם – ההופעה מ-84′ יצאה על ויניל, תקליט כפול. אני לא יודע אם זו ההופעה במלואה או רק רובה, אבל בידי עותק על ויניל.
בהמשך לעמית – ההופעה מ-84 אכן יצאה על ויניל כפול, וחלק מהשירים שם אף הופיעו על דיסק פרומו שיצא במהדורה מוגבלת לקראת האיחוד של 98. לפי מה ששמעתי בזמנו, הסיבה העיקרית שהויניל של ההופעה לא יצא על דיסק כששאר הקטלוג שוחרר מחדש על גבי דיסקים היא מחלוקת על הזכויות, שנחלקו בין CBS להד ארצי. הסיבה שזה לא יצא על דיסק לאחר שהמחלוקת יושבה היא, אני משער, חוסר שביעות רצון של חברי הלהקה מההקלטה הזו והעדפה מובנת לגנוז אותה.
יעל, אני לא יודע מתי שמעת את ההופעה הזו בפעם האחרונה, אבל זו הופעה שמבוצעת רע ומוקלטת רע. בזמנו היא אף יצאה בקלטת וידאו, וגם אותה יש לי איפשהו, וגם את הוידאו הזה הם גנזו, למעט כמה קטעים שהבנתי שנכללים ב-DVD של המארז החדש.
אגב, במסגרת הבלאגן הכללי שליווה את הוצאת האלבומים של כוורת, בויניל ההופעה השם שלהם באנגלית מופיע כך: Caveret. באלבומים הם מופיעים לעיתים כ-Kaveret ולעיתים פשוט כ-Poogy (עד היום אני נתקל מידי פעם ביהודים אמריקאים ששואלים אותי על להקת “פוגי” המפורסמת).
הנה קצת פרטים על האלבום -84 וההוצאה המוגבלת שלו ב-98:
http://kaveret.tripod.com/albums/84songs.htm
http://kaveret.tripod.com/albums/84cover.htm
הערה ל”לזרבוי”- ההעדפה לגנוז את ההופעה של 1984 היא לא “מובנת” בכלל.
אני אחדד את הטיעון- ההחלטות שמתקבלות ע”י האמנים הם לא תמיד לטובתם של חובבי המוזיקה. מוקלטת רע או מבוצעת רע- לאלה שקנו אותה זאת חתיכת נוסטלגיה. יש שם את המערכונים “סיפור המכולת” ו”הוותיק”, ואת השירים “מאיר ואלון”, “כוורת און 45″ ו”יו יה” עם סולו תופים מורחב. יש גם צד שלם של שירי סולו בביצוע הלהקה. בקיצור- אלבום טוב וחשוב מאין כמוהו.
מוקלטת רע? אפשר לשפר את האיכות. זה נעשה בכל העולם. מבוצעת רע? מי החליט?
באופן אירוני, דווקא כשההחלטות הן בידי חברת התקליטים אז הצרכן מרוויח (את המוזיקה, גם אם הוא צריך לשלם עבורה, רחמנא ליצלן). יש המון דוגמאות לכך מחו”ל. אצלנו בארץ אנחנו תלויים בגחמות של האמנים לא פעם, שמחליטים עבורנו אם הם נשמעו טוב מספיק, וככה אין לנו את כוורת בהופעה, או את שלמה ארצי בצוותא בהופעה.
אני אחדד את הטיעון 2: יצירת אמנות, מרגע שיצאה מתחת לידי האומן, לא שייכת לו יותר. דעתו של היוצר על היצירה שלו לא טובה יותר או נחשבת יותר מדעתו של זה שחווה את היצירה. הבו לנו את “כוורת ’84”, ואם סנדרסון והחבר’ה לא אוהבים את האלבום- אז שלא ישמעו אותו.
אורן, חבל שאין לייק בוורדפרס
לפני “כוורת 84” – אני בכלל חושב שמגיע לנו את האלבומים המקוריים בסאונד משובח. אלה הלחם וכל השאר ריבה. ההתנהלות סביב האלבומים האלה היא פשוט שערורייה תרבותית. גם הביטלס החזיקו את הקטלוג שלהם על דיסקים שנשמעו רע ביותר עד שנת 2009. בשנה הזו הם שיחררו את הקטלוג בסאונד משובח שגרם לתיקון תרבותי חשוב ביותר. הגיע הזמן שגם כוורת יעשו חסד עם המוסיקה שלהם ואיתנו.
אורן – אבהיר שוב, אני לא יודע בוודאות אם זו אכן הסיבה לגניזת האלבום. אני סתם משער כאן. אולי אני טועה. אני כן יכול לומר שלו אני סנדרסון, הייתי גונז אותו.
אני מסכים איתך שמבחינה תרבותית גניזה היא אקט לא רצוי. אבל מבחינה אמנותית זה כבר סיפור אחר. אתה בתור קהל לא צריך לחיות עם מוצר נחות שקשור לשם שלך. האמן, לעומת זאת, כן, וזכותו לנסות למנוע משהו שיפגע בו לדעתו. אבל שוב, אלו רק השערות. אני לא זוכר ששמעתי התייחסות רשמית לעניין.
בכל מקרה, בעידן הנוכחי אי אפשר באמת לגנוז משהו שכבר יצא – ולראיה, אם תרצה להשיג את התקליט או הוידאו של 84, האינטרנט ישמח לעזור לך בכך. מישהו רוצה שאעלה את דיסק הפרומו שיצא ב-98 עם הקטעים מ-84? רק תגידו וארוץ לקרטון הדיסקים המאובק.
באשר לכל הקטעים שהופיעו בהופעה ההיא כמו הוותיק או כוורת און 45″ – אכן חבל שהם נעלמו, אבל חלק מהם מופיע בגירסה מוצלחת יותר בכוורת בפארק מ-98, ויש בכך משום תיקון.
הדיון שלנו עומד על קרקע ספקולטיבית, משום שאנחנו אכן לא יודעים מה הסיבה לאי ההוצאה של “כוורת 84″, אבל יש ערך לדיון הזה כשלעצמו, אז אני אשמח לפתח אותו קצת, לפחות מכיווני:
1) לגבי טענת ה”אמן לא צריך לחיות עם מוצר נחות שקשור לשם שלו”- כשאתה אמן, האגו שלך צריך להתמודד גם עם כשלונות. כשלונות מסחריים הם העסק היותר קל, משום שתמיד אפשר להגיד לעצמך ש”הקהל לא מבין אותי” בגירסאות שונות. כישלון אומנותי הוא יותר מורכב, משום שהקריטריון להצלחה או כישלון הוא סובייקטיבי (תמיד יהיה קהל שמוכן להאזין למה שהאמן מחשיב כ”כשלון אומנותי”, ואפילו לנמק למה מדובר בהצלחה אומנותית דווקא).
פרופיל אומנותי של אמן מורכב שסך כל העשיה האמנותית, שהרמה שלה משתנה, באופן טבעי. אמן שמוכן להסתכל בעיניים למה שהוא מגדיר ככשלון הוא אמן בוגר יותר ושלם יותר, לדעתי. בכל מקרה- זאת בדיוק הסיבה לכך שאני מעדיף שאת ההחלטות המסחריות לא האמן יקבל (יהיה נחמד אם הוא יהיה שותף להחלטות, אבל זה לא הכרחי).
במקרה של “כוורת 84” ההחלטה היא אפילו יותר קלה- זה לא שהקליטו אותם מחיקים מסמים ופרסמו את ההקלטות רק כדי לעשות כסף או משהו. היה סיבוב הופעות איחוד, הוקלט מה שהוקלט, יצא לאור, ועשה הרבה כיף בלב ללא מעט אנשים. יכול היה להיות יותר טוב? אולי, מי יודע. זה לא ממש משנה.
2) כוורת של 84 היא לא כוורת של 98, למרות הדמיון המסוים בשם ובהרכב חברי הלהקה. ב 1984 אפרים שמיר היה הדבורה הבולטת ביותר בחבורה, עם להיטים שחרכו את הרדיו. אולארצ’יק רק חזר מחו”ל, ולא היה קיים עדיין כיוצר במוזיקה הישראלית, ומאיר פניגשטיין עדיין יכול היה לקרוא לעצמו “מתופף”.
תוסיף לזה את מצב המוזיקה הפופולרית בישראל של 1984 (אני יכול לכתוב טקסט ארוך ומייגע על הענין, אבל נחסוך את זה מהדיון), ומצבה של ישראל ב 1984 בכלל, ותקבל אפשרות להוצאה מחודשת עם מאמר בפנים שיכתוב, נניח, יואב קוטנר, ושידון באיחוד כוורת ב 1984 כאירוע שחורג מהקונטקסט המוזיקלי הצר שלו.
יאללה, איפה מוצאים את דני סנדרסון כדי לשכנע אותו?
פוסט מבורך ומתבקש.
ואיך אף אחד עדיין לא הרים את הכפפה ועשה Vinyl Rip איכותי לטובת כולנו?
שימו לב לעדכון: נמצאו עוד הבדלים בין גרסאות התקליט והדיסק של “נחמד” שמחזקים את ההשערה שבדיסק נעשה שימוש במאסטר אחר מאשר בתקליט. למשל, הקול של גידי בתקליט מוכפל (כלומר, נעשה שימוש בשתי הקלטות שונות שמושמעות בו זמנית כדי “לעבות” ולהעשיר את ערוץ השירה), ובדיסק לא, ובנוסף יש הבדלים בפריסת הסטריאו בין שתי הגרסאות (זה נועם אומר, אני בכלל שומע רק מונו)
לזר – לשאלתך, התשובה היא כן! רוצים מאוד.
לבקשת הקהל – כוורת בהופעה חיה 1984
מתוך הדיסק שיצא במהדורה מוגבלת לצרכי קידום ב-1998 ולא נמכר מעולם.
http://ge.tt/8P4hG3p/v/0?c
רשימת שירים:
1. למרות הכל
2. נתתי לה חיי
3. היא כל כך יפה
4. סיפורי פוגי
5. סיפור המכולת
6. שיר המכולת
7. המגפיים של ברוך
8. שיר מלחים
9. ילד מזדקן
10. פה קבור הכלב
11. גליית
12. יו יה
אה, וזרקתי פנימה על הדרך גם את שני הסינגלים “זוכר לא זוכר” ו”מחפש דרך חזרה” שכוורת הוציאו באותה שנה.
תהנו, או משהו (אני באופן אישי לא מבין איך אפשר להנות מהופעה שמתחילה ביוני רכטר טועה (!) על הקלידים, אבל שיהיה).
תודה לזר, וצריך לומר שהדיסק קצר יותר מאלבום ההופעה המקורי הכפול
יש לי איזשהו זיכרון מעורפל שכוורת לא היו מרוצים מההקלטה של ההופעה ב84 והם תיקנו את רובה באובר דאבים באולפןן ובגדול השאירו בעיקר את המחיאות כפיים.
אם ככה זה נשמע אחרי תיקונים, אוי ואבוי. אני בטוח שהם לא היו מרוצים מההקלטה, אבל לגבי התיקונים – אולי התכוונת להופעה של 98? היא אכן תוקנה בלא מעט מקומות בולטים למדי (הסוף של הורה היאחזות, הדיאלוג על ביבי ושרה שנעלם מהמחרוזת האקוסטית, קטעים שלמים ביו יה שדני שר במקום גידי ועוד).
ערן צודק כמובן, רוב ההופעה לא עלה על הדיסק. הקטעים הנוספים שבוצעו בה הם: היא כל כך יפה, שיר מלחים, התמנון האיטר, לו לו, מדינה קטנה, סוכר בתה, רצף שירי סולו שכלל את צליל מכוון, שיר נבואי קוסמי עליז, הגלשן, כלים שלובים, חבר בחברת עצמי ומאיר ואלון, איזה רעיון + הותיק (מערכון) והורה היאחזות.
ונזכרתי שקיים עוד קטע מההופעה ב-84 שעבר מאסטר דיגיטלי ויצא על דיסק, אחד הקטעים המוצלחים בהופעה: כוורת און 45.
http://ge.tt/3oFvL4p/v/0?c
הצעירים שבין הקוראים אולי יצטרכו להציץ ביוטיוב ובויקיפדיה כדי להבין את הבדיחה:
http://www.youtube.com/watch?v=bO5ZqKMqU3I
http://en.wikipedia.org/wiki/Stars_on_45
תודה רבה על הפוסט המעניין.
רק הערה קטנה בעניין הפתיח של “נחמד”. במקור אולארצ’יק לא מושך את המילה “היה” אלא מדובר באפקט של אקו (קו קו קו…)
היכן טועה יוני רכטר בהקלטה מ 84 ?
פוסט חשוב ועקרוני מאין כמוהו.
הלוואי ועוולות הרימאסטרים בישראל היו מתחילות ונגמרות בקטלוג של “כוורת”.
דוגמה מקוממת נוספת: מהדורת הדיסק של “תיסלם 2” מ-1997, שבה יזהר אשדות הקליט מחדש את כל השירה שלו ב-“כמו תמיד”. הביצוע המקורי נותר רק על גבי התקליט מ-1982. לא אשמתנו אם בחלוף השנים, אשדות התבייש בקולו הילדותי.
מעניין. לא ידעתי על המקרה של תיסלם
היום הקשבנו במשרד לתקליט “סיפורי פוגי” וגם אנחנו חשנו במהלך השיר “נחמד” שיתכן והתקליט מסתובב קצת לאט מדי, אבל שאר השירים נשמעו בסדר – כמו שאנחנו רגילים מהשיר. נשאלת השאלה האם ייתכן שבמעבר לדיסק האיצו מעט את השיר?
עדות תומכת לכך היא שבגירסת הדיסק, לאחר המשפט הפותח של אלון (“היה…”) ישמעו חדי האוזן שמנגינת הפסנתר נשמעת מעט גבוהה מדי ביחס למשפט שאלון שר שניה לפני כן. אם אכן המשפט הודבק בשנות השמונים, על שיר שהואץ במעט, אז הכל מסתדר. מה דעתכם?
תיקון טעות: כמו שאנחנו רגילים מה*דיסק*
רונה, צריך לבדוק את שאר השירים בתקליט מול הדיסק. הנחתי שיש זיוף קל במהירות של הפטיפון שלי, מה שלא בהכרח מורגש בשימוש רגיל, אבל עשוי לבלוט בהשוואה אחד על אחד מול הדיסק, אבל אם את אומרת שגם אצלכם זה כך ושאר השירים נשמעים אותו דבר, זה כמובן מחזק את ההשערה שהשתמשו במאסטר אחר לדיסק.
אגב, סיפור דומה ודי מפורסם מהעולם הוא השינויים והתוספות הפרועים במיוחד שעשה פרנק זאפה בשנות ה-80 לחמשת אלבומי המאדרז הראשונים. במקרה אחד, של האלבום We’re only in it for the money, זאפה מחק לגמרי מהאלבום את תפקידי הבס והתופים המקוריים, הקליט במקומם תפקידים חדשים עם מוזיקאים אחרים לגמרי, והאיץ את רוב השירים. אחר כך זה תוקן, והיום אספנים מחפשים דווקא את הדיסקים המעוותים ההם, למרות שהם נשמעים כמו הכלאה של שתי להקות שמפרידות ביניהן 20 שנים. אחת הסיבות לכך היא שבגרסאות ההן תוקנו כמה שורות טקסט פרובוקטיביות שטושטשו בהוצאות המקוריות בלחץ חברת התקליטים.
תודה על הפוסט. מרשים. מומלץ אצלי
אסתי.
אחלה פוסט באחלה בלוג!
לזרבוי – אין השנה יארצייט לזאפה באוזן? בדיוק 20 ואתם משתמטים?
ועוד משהו, על ההופעה של 1984:
כל מי שהיה ביותר משלוש הופעות בחייו יודע שהקטע עם ההדרנים די מהונדס. כלומר – לא משנה כמה הקהל רוצה עוד ועוד, בסופו של דבר ההפקה מחליטה מתי די. וכשמדליקים את האורות זהו סימן מוסכם שהעסק סגור והולכים הביתה.
הייתי בהרבה, ממש הרבה הופעות בחיי. תמיד זה עבד כך.
יוצא הדופן היחיד היה בהופעת כוורת ב-84 בהיכל התרבות. הקהל השתולל, הלהקה נתנה את כל ההדרנים שהכינה, האורות באולם נדלקו, אבל האנשים מיאנו להתפזר.
כשמדברים על “אנרגיות” – לזו הכוונה.
יצא גידי גוב לקהל, ובחיוך שהיתה בו גם מבוכה וגם פליאה אמר: “די, נגמרו לנו ההדרנים. לכו הביתה!”
ובכל זאת, ביצעו עוד שיר שניים.
דבר כזה לא שוכחים.
מסיבה זו נמנעתי מללכת לכל הופעות האיחוד שבאו אחר כך. למה להרוג חלום?
המגפיים של ברוך אינו המיקס המקורי, אלא גרסת מונו מהמיקס המקורי, היא אכן העברה מסרט אבל לא באיכות של מאסטר אלא (כך אני מעריך) מעותק שנוצר עבור הרדיו, כנראה במהירות נמוכה יותר מהמסטר.
כדי לפצות על היות הגרסה מונו היא עברה דרך אפקט של רוורב שנותן לה קצת נפח סטראופוני אבל שום דבר מעבר לכך.