FIN

בסוף אוגוסט שם קץ לחייו יריב אלטר, סולן די.אקס.אם. היום השם הזה לא אומר הרבה לרוב האנשים. מי שמתמצא יודע שקרני פוסטל יצאה משם. מי שפחות מתמצא שואל מי זאת קרני פוסטל. בכל אופן, אי שם בשנות ה-80 הכל היה אחרת.
טוב, האמת שלא לגמרי אחרת. גם בשנות ה-80 לא היו רבים שידעו שבחולון יושבים כמה תיכוניסטים בבית הוריהם, ומקליטים מוזיקה מופלאה ומסתורית על קסטות, ושהם משכפלים את הקסטות שלהם בטייפ דאבל-קסט ואורזים אותן בעטיפות מושקעות ומעוצבות בקפידה ושהם קוראים לעצמם די.אקס.אם. אבל לאלה שכן היו קשובים, השם הזה אמר המון.

די.אקס.אם. משמאל: יריב אלטר, רונן הופמן, קרני פוסטל, אייל דורון. מתוך החוברת שצורפה ל-Sad

בימים ההם גלי צה”ל היתה גלי צה”ל, ולאלוהים היתה תספורת כמו של רוברט סמית. בתל אביב וקצת מסביב התקיימה סצנה קטנה ופעלתנית של רוק אלטרנטיבי, והלהקות שפעלו בזירה הזאת הפיצו את המוזיקה שלהם על קסטות – קצת בדומה למה שעשו הזמרים המזרחיים לפניהן, רק עם פוזה קצת אחרת והרבה פחות הצלחה. מהסיבה הזאת נלווה לפועלן אפיל מחתרתי מסוים, גם אם לא כולן הצדיקו אותו במוזיקה שעשו. די.אקס.אם שפעלה בין 1984 ל-1991 בהרכבים משתנים שההבסיס הקבוע שלהם היה יריב אלטר (שהוסיף לשמו את המילה הצרפתית Fin והפך לאלטרפין), ורונן הופמן, היתה בין הלהקות הכי מעניינות בגל ההוא.
היו אז הרבה להקות שעשו מהאנטי-מסחריות שלהן דגל. וכמו היום, בהרבה מקרים זה היה בסך הכל כיסוי לזה שאף אחד לא רצה לשים עליהם כסף. אצל די.אקס.אם הסיפור היה אחר לגמרי. הם היו מכונסים בעצמם ומרוכזים בטריפ פרטי משלהם. נראה היה שהם לא מתייחסים בכלל לשאלת היחסים שלהם עם המיינסטרים, ובעיקר לא טורחים למצוא חן. הם בקושי הופיעו, ואת הקסטות שלהם הדפיסו באמצעים ביתיים ובסדרות קטנות מאוד. לפעמים רק בכמה עשרות קלטות.
זה היה יפה, וגם מאוד נאיבי, כמובן. אבל דווקא ההתכנסות הזאת עזרה להם ליצור מוזיקה מקורית, לגמרי מנותקת מכל דבר אחר שנעשה פה באותו הזמן, ומרשימה מאוד. בטח ביחס לאמצעים שעמדו לרשותם כדי לעשות אותה. במשהו כמו שבע שנים הם הקליטו שבע קסטות ודיסק, ועשו דרך מרתקת מאינדסטריאל של מקדחות לניו-וייב גותי, ומשם לסוריאליזם האלקטרוני ולאמביינט של Grin – הדיסק הבודד שהוציאו שהיה העבודה השלמה ביותר שלהם. וגם האחרונה.
הסיבה שרובכם לא מכירים בעצם שום דבר מהמוזיקה של די.אקס.אם שקדמה ל-Grin היא שהקסטות לא הודפסו מחדש מאז 1989 – אז הוציאה האוזן השלישית קופסה רטרוספקטיבית ובה כמעט כל החומר שהוקלט עד אז – ומן הסתם גם לא ראו אור בדיסקים. אומרים שהופמן ואלטר לא רצו. לא יודע, זה נשמע סביר אבל אין לי הוכחה חותכת לזה.
עוד דבר שנשמע סביר הוא שקשה להניח שנעשה ניסיון רציני לשכנע אותם. הפוטנציאל המסחרי של החומר לא גדול, ונפח העבודה מחייב להוציא את זה או בסדרה של דיסקים שימכרו מעט, או בקופסה שתעלה הרבה (ותימכר מעט). בקיצור, זה משהו שסיכויי ההתממשות שלו נמוכים מאוד. אוסף מייצג נשמע כמו אופציה הגיונית יותר. גם מהסיבות הכלכליות הברורות, וגם בגלל שאם לעזוב לרגע את המיתוס ולהסתכל לקסטות האלה בלבן של הגלגל, צריך להודות שהחומר לא ממש אחיד. אני מבין קטן מאוד בנויז ואינדסטריאל למיניהו, אבל לפחות לדעתי הקסטות הראשונות (שזה מה שיש בהן) הרבה פחות מעניינות מהחומרים המורכבים והמלודיים יותר שב-Faceless או Sad.

האנשים שאתם צריכים להתעניין אצלם בקשר להיתכנות של אוסף לדי.אקס.אם הם רונן הופמן ואנשי האוזן השלישית. בינתיים, אם הסתקרנתם מספיק, תוכלו לטעום מהמוזיקה שלהם באחת משתי דרכים: או שתחפשו בסולסיק (כל הקסטות שם), או שתאזינו להקלטה שמצורפת כאן למטה – תכנית מיוחדת של “שבוע טוב” עם יואב קוטנר שמארח את יריב אלטר ורונן הופמן באולפן גל”צ ב-22.7.1989. והתענוג כפול, כי יש פה לא רק את סיפורה של הלהקה ודגימות נדיבות מכל הקסטות, אלא גם שעתיים של גלי צה”ל של פעם. בלי פרומואים, בלי מבזקי תנועה, אבל עם הרבה סבלנות למוזיקה מאתגרת ושונה.

די.אקס.אם ב”שבוע טוב” עם יואב קוטנר, גל”צ 22.7.89(mp3) צד א’, צד ב’, צד ג’, צד ד’

ובסטרימינג לנוחותכם:
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/dxm/dxm%20kutner%20galatz%2022.7.89%20side%201.mp3]
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/dxm/dxm%20kutner%20galatz%2022.7.89%20side%202.mp3]
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/dxm/dxm%20kutner%20galatz%2022.7.89%20side%203.mp3]
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/dxm/dxm%20kutner%20galatz%2022.7.89%20side%204.mp3]

פורסם בקטגוריה היו ימים בפינגווין, כללי, מחתרת הקסטות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

13 תגובות בנושא FIN

  1. מאת אביתר‏:

    תמיד הם היו בשבילי ה-GODLEY & CREME הישראלים…
    על פניו נראה שהושפעו מאוד מהצמד GODLEY & CREME ועל כך תבוא על DXM הברכה ! ללא ספק מדובר במוסיקה יחודית בעלת גוונים מלנכוליים מרגשים. אקווה שיבוא היום והח’ברה האלה יזכו להכרה ולתיעוד גדולים – לה הם בהחלט ראויים. נהדר !

  2. מאת nakamir‏:

    ביאסת אותי עם הכותרת (חשבתי שאתה סוגר).
    שימחת אותי מאוד עם הפוסט. החלפתי מחשב לפני כמה חודשים ואיכשהו עוד לא התקנתי את הציפור, ומאז מותו אני מאוד סקרן לגבי מה שהם עשו.
    תודה רבה!

  3. מאת בן‏:

    תודה ערן על הפוסט הזה וההורדות.
    הפעם עוד יותר מתמיד!

    הכרתי את יריב באמסטרדם דרך חברים משותפים.
    מלבד מוזיקאי מחתרתי משובח (לקח לי זמן להבין שהוא זו הוא!) הוא היה מעצב משכמו ומעלה:http://www.alterfin.net
    ומורה לאומנות קונספטואלית ומולטימדיה בביה’ס ריטפלד
    הוא היה אדם מיוחד, רב פעלים וחברים.

    באוקטובר 2006 ארגנו ערב הופעות תיאטרון–תנועה אלטרנטיבי באיזה מקום באמסטרדם ויריב שיחק באפיזודה קצרה את דמותו של סופרמן 🙂 בעבודה של חברה שלנו.
    באותו הערב הופענו אני ובת זוגי עם עבודה משלנו.. בסופה יריב הפציר בנו שנציג אותה בארץ.
    ההופעה עלתה לראשונה בארץ בתיאטרון החאן באותו ערב באוגוסט האחרון בו יריב לקח את חייו. לא ידענו כלל כי הוא היה בארץ באותו הזמן..
    אבל בסיפורי האישי נותרה לזה משמעות. שהנה השגנו את הדבר שהעלה יריב.. ואולי רק במעט אנו ממלאים את המשך העשיה היצירתית במקום שצמא לעבודה שאין בה השאיפה לכוכבות והאדרה עצמית. כי אם ביטוי אישי והתפרצות שחייבת לצמוח.
    תודה יריב.
    יהי זכרך ברוך (=רכות)
    בן ועינת

  4. מאת PopTart‏:

    הבוס שלי גר מול מלון שרתון והוא ראה את אלטר קופץ אל מותו. הייתי בטוחה שהוא עובד עלי, עד שראיתי את החול שמפוזר על הכביש במקום שהוא נחת. ממש עצוב.

  5. מאת מתי ג'י‏:

    היו לי כמה קלטות של די אקס אם, מתוך הנגלה השניה (והאחרונה) שהודפסה ע”י האוזן השלישית, ולפחות בשנת 1991, SAD ו FACELESS סיפקו לי חוויה שמעט מאוד תקליטים יכלו לספק.

    את יריב יצא לי לפגוש פעם אחת, בשנת 1995, במסיבת 7 שנים לנענע דיסק, והוא נראה שמח מאוד.

    דווקא ל “גרין” לא ממש הצלחתי להתחבר, אבל אני מאוד מעוניין במהדורות דיגיטליות של SAD ושל FACELESS ושל THE DOWN.

    אגב, יש לי חולצת T שחורה עם העיצוב של FACELESS בעבודת-יד. רונן הופמן שמח מאד לראות אותה בזמנו. יריב היה אדיש.

  6. מאת שי‏:

    אני מת על הכתבות שלך. הורדתי לפני שנים את כל הקסטות בסולסיק.

  7. מאת מתי ג'י‏:

    שלחתי לך מייל… מאיזו סיבה שלא תהיה הוא לא נענה.
    למקרה שלא הגיע… שלח לי בבקשה במייל את מספר הטלפון שלך.

  8. מאת מתי ג'י‏:

    הי ערן!

    אם שלחת… זה לא הגיע.

  9. מאת דני בלר‏:

    במקרה הגעתי לבלוג הזה ואני קורא על יריב אלטר וזה ממש מעציב. הכרתי אותו אישית ואת כל חברי DXM. אפילו הופענו ביחד. ישנתי אצלם בדירה שקרובה להבימה, עשינו חזרות ביחד, לי היה אז פרוייקט בשם TESTKARD 225 וגם כתבתי עליהם לא פעם במדור המוסיקה של המקומון “כל בי”, כיום מקומון מבית “מעריב”. בשבילי DXM היו אלילים, הכי קרוב לקויל שהיה לנו בארץ וכשפגשתי אותם לראשונה גיליתי חבורה של אנשים כישרוניים בטירוף, אמנים, אבל גם הדבר הכי רחוק מאנשים שחושבים את עצמם. אלטר היה בעל חוש הומור והתייחס ברוח טובה לדלות האמצעים אז. כולנו כדבנו עם מה שהיה, שזה קסטות, פדלים של גיטרה, ברזלים, מקדחות ווידאו טייפים שהאפקט הכי משוכלל אצלם היה סלואו-מושן.בלי אינטרנט, בלי מחשבים, בלי סיקוונסרים (סיקוונסים רבים בשירים של DXM ובטרקים שלי היו כתובים על מכונת תופים RX11, מחוברת במידי ל-DX11 ומשם לפדלים למיניהם). את רונן הופמן פגשתי כמה פעמים אחר כל באוזן השלישית, בפעם האחרונה שקניתי דיסק (אוסף של דת’ אין ג’ון).
    כמה כואב לי, כמה עצוב, כמה כישרון היה בבחור הזה וכמה רגישות הייתה ל-DXM. אני גאה שזכיתי להכיר מקרוב את החבורה הזו ואולי יום אחד, ניפגש שוב.
    ליריב אתגעגע מאוד, למרות שהקשר נותק לפני יובלות. איך אפשר לשכוח אדם שבדוש בביתו אין דוד חשמל. אתם לא יודעים איך זה להתקלח בחמש בבוקר אחרי הופעה הזויה בחיפה עם מים קרים כמו קרח.

  10. מאת אודי‏:

    תודה על הכתבה ועל התוכנית של קוטנר. ממש מזכיר נשכחות – מחתרת הקסטות של קוטנר. זהב טהור.

  11. מאת חיים‏:

    תגובה לדני בלר:
    הייתי בהופעה המדוברת בחיפה, במועדון ה- HIGHWAY המיתולוגי. אתה “חיממת” נדמה לי את DXM. אחת ההופעות המדהימות שהייתי בהן מעודי. הייתי חולה על DXM, פשוט שתיתי בצמא את כל החומר המוזיקלי שלהם, בעיקר היותר קומוניקטיבי שלהם, שבא מיד לאחר האבסטרקט האוונגארדי המוזר המוקדם שלהם. קרני פוסטל הוסיפה מימד אדיר עם הצ’לו שלה, כאילו לא קשור לאלקטרוניקה הקרה שלהם, אבל עובדת כל כך טוב. בסוף ההופעה ניגשתי אליה ואמרתי לה שההופעה היתה מדימה ושחבל שהם לא ביצעו את Can’t (something) The Dead, לא זוכר את שמו המלא של השיר אבל הוא היה אהוב עליי במיוחד. היא חייכה בביישנות ובזה תמה אחת החויות המוזיקליות היותר מעניינות שהיו לי בחיי.

  12. מאת צור‏:

    להקה מדהימה.
    ראיתי את הסרט “החדר הירוק” שיריב אלטר דיבר עליו
    יריב נראה לי שסבל מדיכאון וחבל שלא טופל לאורך כל השנים.

    מדוע אין מקום המרכז את כל העבודות שלהם זו יכולה להיות מצבה מפוארת ליריב ודרך להנציח את הכישרון העצום של החברה האילה
    יהי זיכרו ברוך
    צור

  13. מאת ברק‏:

    פוסט מבורך, תודה !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.