שלושה קצרים

לא ממש פורמט חדש, סתם כמה עניינים שהצטברו ולא ממש ממלאים פוסט משל עצמם. נראה איך הולך.
לפני הכל, סליחה ומחילה מאלה מכם שקיבלו את מייל העדכון שמונה פעמים. לא יודע מה קרה. הוורדפרס השתגע או משהו. בחיי שבדרך כלל אני לא כזה. תשאלו אפילו את גיאחה.

1) תכירו את האספן אלי פיכמן, שהוא גם קורא ותיק של זה מסתובב וגם היה נחמד ושלח אלי את הלינק. לא שהייתי מפספס את זה ככה. אם אתם כבר קופצים, אל תפספסו את הטוקבקים. במיוחד אלה של מגיב בשם 997R שבאמת, לכו תקראו אותם רק בשביל הערך הקומי. רמות הכפייתיות שאנשים מסוגלים לצלול אליהן מותירות אותי נדהם בכל פעם מחדש ואם להתייחס ספציפית, הייתי רק אומר שבמדינות מתוקנות כל אדם שמחזיק מעל למספר מקסימום קבוע של פריטים שקשורים ל-10cc צריך להיות מאחורי סורג ובריח, והמספר הזה הוא אפס.
מה שיפה בכתבה זה שפיכמן מצטייר בה כאחד שזה ממש לא העיקר אצלו. ולמרות שהרבו להתייחס בכתבה לערך הכספי של התקליטים שהוא הציג, הוא דווקא נראה לי כמו אחד שהמוזיקה מעניינת אותו יותר. וזה יפה, במיוחד לאור דיון הפטיפונים בטוקבקים. כי מה שהחבר’ה האלה לא מבינים זה שאנשים שבאים לקטע האספני מתוך האהבה למוזיקה הרבה פחות מתעניינים בשופוני, באודיופיליה או בקטע הטכני של פטיפונים, זרועות ומחטים. לא, כי יש גם אנשים שנכנסים לקטע הזה וממלאים את הבית בכל מיני פטיפונים, זרועות ומחטים, וזה מגיע לרמות די קרועות.
אספני המוזיקה הכי רציניים שאני ראיתי תמיד ניגנו את התקליטים שלהם על פטיפונים די חבוטים, וזה ממש לא הטריד אותם כמו שזה לא הטריד אותי כששמעתי את התקליטים שלי על פטיפון סאניו מצ’וקמק שקניתי כשהייתי בן 15. החלפתי אותו אמנם לפני כמה שנים, אבל זה היה רק אחרי שהוא נפח את נשמתו באופן טבעי כשהוא עייף ושבע סיבובים. עכשיו יש לי Elac, שזה פטיפון גרמני משנות ה-70 שקניתי מיד שנייה די בזול, והוא נשמע תענוג וגם הוציא כמה מילות התפעלות מאנשים שאמורים להבין בזה. וזה סבבה, אני אוהב לשמוע טוב, אבל הייתי די מבסוט גם קודם. רוקנרול טוב הרי נשמע מעולה גם דרך טרנזיסטור. ואנחנו פה בשביל הרוקנרול, לא?

2) הנה עוד מישהו שנמצא פה בשביל הרוקנרול: את ערן ליטוין פגשתי לפני כמה שנים באוזן השלישית, כשעוד היתה בשינקין. אולי נראיתי כמו איזה אחד שמבין משהו, כי ניגש אלי חייל עם מדים של חיל האוויר ושאל אותי אם אני יודע איפה אפשר למצוא את התקליט פוזי של אריק איינשטיין בעטיפה נפתחת. מהון להון קשקשנו קצת, עשינו קפיצה לחנות של חור בשחור שהיתה אז ברחוב מרכז בעלי מלאכה, ונפרדנו לשלום. אחרי כמה שנים נתקלתי בשמו שוב, כשהפיק את גרסת הקומפקט לתקליט הראשון של איינשטיין, שר בשבילך. מאז הוא עשה עוד כמה פרוייקטים כאלה, ערך אוספים, כתב פה ושם ועכשיו הוא חתום על הרימאסטר המעולה של החלונות הגבוהים. האיש מבלה, בזה אין ספק.
לפני כמה חודשים כשביקש להשתמש בחומרים בשביל הרימאסטר, הסכמתי ברצון. ארבעת השירים באנגלית שבדיסק הבונוס הם ריפים מהתקליטונים שלי, וזה עושה אותי מבסוט שאתם לא מאמינים. עכשיו ערן משיב טובה לי, וגם לכם, ומתפנה לסבב שאלות ותשובות קצר. הייתי אומר בלעדי, אבל על מי אני עובד פה, אין עיתון נורמלי בארץ הזאת שבכלל מתעניין במה שאנשים מסוגו של ליטוין עושים.

איזה תגובות קיבלת מאז שיצאה הגרסה החדשה לאלבום של החלונות הגבוהים?
בועז הראל, האחראי על האוספים בחברת הד ארצי, ואני קיבלנו הרבה תגובות חמות. רבות מהן היו ממעריצים של החלונות הגבוהים שהופתעו מכמות הבונוסים המיוחדים שצורפו לדיסק. זו באמת הפעם הראשונה שניתן יהיה להאזין להם באופן מרוכז ומסודר.
משהו מקראוס או איינשטיין?
כדרכם בקודש, שניהם לא הגיבו על יציאת הדיסק. אבל כשכתבתי את הפתיח לחוברת פניתי אל שניהם. זה היה חשוב מאד לקבל מהם תגובה עדכנית ואני שמח שהם הסכימו לדבר.
הדיסק נשמע נהדר. בטח בהשוואה לגרסת הדיסק הקודמת. איזה עבודה נעשתה על הסאונד של התקליט?
המהדורה הקודמת נעשתה כנראה בחופזה ולא נעשתה בה כמעט עבודת סאונד. עם המעבר מתקליטים לדיסקים, חברות התקליטים הוציאו במהירות את רוב הקטלוג שלהם בדיסקים בלי להתחשב הרבה בעניין הסאונד. הכל היה עדיף על החריקות של התקליטים השחוקים, ואצל הרבה אנשים התקליט הזה באמת היה שחוק. כשעבדנו על הגרסה החדשה, מסרנו את הסליל המגנטי של המאסטר המקורי לטכנאי סאונד ששיפר פלאים את הצליל. לא האמנתי שאני מחזיק את המאסטר של החלונות. את הבונוסים הורדנו למחשב מתקליטונים מכיוון שהמאסטרים אבדו או נמצאים בחו”ל, ואחר כך נעשתה בהם עבודת ניקוי מקצועית. אני מאד מרוצה מהתוצאה. הצליל נשמע “פרשי” וחד.
שיתפת בפרויקט מישהו מהאנשים שהשתתפו בהפקת התקליט המקורי?
כשערכתי את התחקיר לקטע שכתבתי בחוברת דיברתי עם הרבה אנשים שהיו קשורים לתקליט המקורי. עם ג’וזי כץ המקסימה שישבה איתי זמן רב וסיפרה, עם יחזקאל בראון המעבד שהתחיל לעבוד עם החלונות אבל פרש בגלל התנהגותו של קראוס, אה’רלה קמינסקי שניגן בחלק מן ההקלטות אך שמו לא שובץ בתקליט בגלל סיכסוך עם קראוס ואחרים. כאמור גם קראוס ואיינשטיין תרמו את שלהם.
כשחיפשתי צילומים הגעתי לעורך והצלם דני שיק. הוא היה העורך של סרטי לול וחבר של איינשטיין ואורי זוהר. הוא צילם את החלונות באולפן בזמן הקלטת התקליט. התמונות האלה לא פורסמו עד עכשיו, ואני מאוד שמח שהצלחתי לקבל ממנו רשות להכניס אותן לחוברת. זה חלום רטוב של כל חוקר זמר עברי – לגלות תמונות שצולמו באולפן עצמו. רואים שם את איינשטיין חמוש במשקפי שמש ותסרוקת מוקפדת. פשוט שיא הקול.
נסיים בנימה אישית עם משהו קטן על העבודה עם חומרים כאלה ותכניות לעתיד?
העבודה שלי בהד ארצי היא ממש הגשמת חלום. אני מרגיש שאני מחייה תקליטים שנעלמו מן התודעה. לאחרונה יצא גם הרימאסטר ל-Friends של עוזי והסגנונות. בימים אלה אני מסיים אוסף כפול של דני ליטני שאמור לצאת בסוכות., ובאופק גם דיסק כפול שיוקדש לחנוך לוין, שיהיו בן גם פזמונים של לוין וגם שירים שנכתבו למחזותו שלו, ושאת ההקלטות שלהם אני מלקט עכשיו מהקלטות ישנות של המלחינים עצמם. פהיום שוט אין תיעוד מסודר של העבודות האלה.

3) כמה מכם יודעים מי זה יוחנן קלדי? סביר שלא הרבה. ולמרות זאת מדובר באדם שהשפיע לא מעט על הילדות המוזיקלית של רבים מבני שנתוני שנות ה-70. קלדי היה היועץ המוזיקלי של הטלוויזיה הלימודית במשך הרבה שנים. הוא האיש מאחורי הפתיחים של סדרות כמו סקוטרמן, האחראי לנעימות הרצף שלרוב היו כל מיני קלאסיקות ג’אז ומי ששידך באופן מוצלח בין קלאסיקות רוק לבין הסדרות הגדולות של הלימודית. את הפתיח של גבי אנד דבי, לדוגמה, הוא לקח מ-Sofa No.2 של פרנק זאפה. גם Morning Train של עוזי והסגנונות השתחל שם לאיזה סדרה, לא זוכר בדיוק לאן. בכל אופן, קלדי הוא מהגיבורים הלא מושרים של תרבות הרוק בישראל. מועדון קטן וממש לא מפורסם שכולל בין היתר את ההוא ששם את לד זפלין ופינק פלויד בנעימה שליוותה את התחזית ב”מבט”, ואת יוסי כסיף מקול ישראל שהגיש פינת פופ ב“חתול בשק” (לאלה מכם שמגרדים עכשיו במצח: זה היה מגזין עם תסכיתים לילדים ברשת א’ ותאמינו או לא קינדרלעך, כולם היו דבוקים לזה בסבנטיז). אני חושד גם שכסיף הוא זה ששם את האוברטורה מתוך טומי בפתיח של התכנית, אבל אין לי הוכחות.
חזרה לקלדי. ראיון עם האיש תמצאו כאן. הסיבה שהעליתי את שמו מהאוב היא תעלומה שקשורה בקטע לא מוכר שקלדי הצמיד לכותרות הסיום של סדרה ללימוד אנגלית – English English English. בסדרה עצמה כיכבו ארוו קפלן וסטיבן ביק והיא אחד הדברים היותר אנרכיסטים שנעשו בחינוכית של אז. הפתיח פרוע בהתאם – נעימת סרף שיושבת על ליד של גיטרת פאז נהדרת. כשערכתי את סדרות הנוסטלגיה עבור החינוכית לפני כשנתיים השתמשתי בקטע הזה לקליפ שפתח את הלקט הראשון של תכניות הילדים (ומצורף פה למטה). אבל בניגוד לקטעים מוכרים יותר שקלדי השתמש בהם בשעתו, לא הצלחתי בשום אופן לגלות מה המקור לקטע הזה, ומי כתב או מבצע אותו. זה די ודאי שלא מדובר במשהו שהולחן במיוחד. רישומים מאותה תקופה כמובן שאין, ופשוט לא היה קצה חוט שיוביל לשם הלהקה שמאחורי הקטע. שאלתי בכל מיני פורומים של פסייח וסרף, והכי קרוב שהגעתי היה כשמישהו אמר שזה נשמע כמו ה-Ventures, אבל גם חפירה באוספים שלהם לא העלתה שום דבר. באמת. הורדתי הרבה.

הנה הקליפ. תהנו. ואם מישהו מזהה את הנעימה, בכלל הרווחנו. עדכון: נמצאה האבידה! מדובר בקטע בשם Mods and Rockers של ביל מרטין ופיל קולטר, ותודה למשוגעים לדבר מפורום televizia.net שפיצחו את העניין.