אריה בחורף

התמונה מהעטיפה האחורית של סע לאט, הצילום דווקא מהסט של מציצים - לפחות לפי החולצהיפה בעיני ההצעה של רוגל אלפר לאריק איינשטיין, שיעשה מעשה ג’וני קאש ויקליט אלבומי קאברים לשירים ישראליים מהעשורים האחרונים. לא כי אני חושב שדווקא זה הדבר הנכון לאיינשטיין היום, אלא בגלל שאני, כמו רבים, שותף לתחושה הלא נוחה מהתוצרת של אריק בשנים האחרונות וחושב שהוא זקוק לכיוון חדש ומרענן שיוציא אותו קצת מהשטאנץ. באמת, זה לא נעים. אבל הסכריניות הנוסחתית של “איפה שלא תהיי” לא מבשרת טובות לגבי האלבום החדש. ואיינשטיין שכבר מזמן מדשדש – גם אמנותית וגם במה שאפשר להגדיר כמידת הקשר שלו עם הקהל, דבר שיש לו קשר חד משמעי גם עם מכירות – צריך כנראה לחפש השראה במקומות אחרים, צפויים פחות.
כבר הרבה זמן שכל אלבום חדש של אריק מתקבל, איך נגיד את זה בעדינות, ברגשות מעורבים. איפה היה קו השבר? רבים יציינו את משירי אברהם חלפי כקלאסיקה האמיתית האחרונה שלו (אגב, גם של רכטר, אבל אנחנו לא מדברים עליו עכשיו). זה היה לפני כמעט 20 שנה, ב-1988. ואם מוציאים מהחשבון את תקליטי הילדים הייתי פעם ילד (המשובח כשלעצמו) והאריה, היונה ותרנגולת כחולה (טוב, אך לא באותה מידה), חלפו שבע שנים עד שאריק חזר להקליט חומרים חדשים.
מאז, אחת לשנה שנתיים נוסף עוד שם לרשימה המתארכת של אלבומים שלפעמים עוד התאמצו להבטיח, אבל תמיד קיימו ככה ככה. גם כשקיימו – למשל בשתי גיטרות בס תופים, האלבום הטוב ביותר שלו בעשור הנוכחי – זה היה לכל היותר ברמת הבסדר. ואנחנו הרי מצפים מאיינשטיין להרבה יותר מבסדר. נכון שאפילו ביום רע הוא עדיין שם בכיס את רוב השמנדריקים של היום, ובכל אחד מהאלבומים האלה תמיד נמצאו לפחות שניים שלושה שירים מצוינים. אבל נגיד את זה ככה: רובם לא משתזפים אצלי על הלייזר לעיתים קרובות. בטח לא בתדירות שבה הקאנונים הכבדים של אריק תופסים אוויר על הפטיפון.
על אובדן הרלוונטיות המכמיר של מי שפעם היה האייקון בהא הידיעה של הפופ הישראלי מעידה יותר מכל העובדה שבמשך איזה שנתיים האיש הסתובב פה בלי חוזה בחברת תקליטים גדולה, ובסוף הוציא אלבום בתו השמיני (רגעים, עם פיטר רוט ב-2006). אף אחד – לא חברות תקליטים גדולות כמו הליקון והד ארצי ולא חברות הסלולר, אדוני המדיה החדשים – לא נלחם על האריה הזקן. החדש, כך הבנתי, יצא שוב באן.אם.סי אז כל מה שנשאר זה לאחל לגיא בוקאטי שיפתיע – ולשים על הצלחת משהו טוב מפעם.

בויקיפדיה אומרים על סע לאט מ-74 שהוא “משקף את מצב הרוח הלאומי ששרר בישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים”. יכול להיות. אבל אם כבר פוסט משהו, אני מציע לראות אותו דווקא כאלבום הפוסט-לול הראשון של אריק. שני דברים חשובים עשה האלבום הזה: האחד – כאן אריק ניסח את הסגנון שאישי שמזוהה איתו בעצם עד היום. קצת רוק, אבל מעוגל יותר מזה של שבלול; קצת א”י, אבל לא ממש שירי פלמ”ח כמו אלה שבארץ ישראל הישנה והטובה; אלתרמן, גולדברג, וטקסטים של איינשטיין עצמו שרבים מהם מבטאים את אותה סנטימנטליות מדודה שהיא האיינשטייניזם בהתגלמותו.
אבל סע לאט עשה דבר נוסף, לא פחות חשוב. הוא הוציא את איינשטיין מסוג של משבר שאליו נקלע כשחבורת לול הגיעה לסוף הדרך, משהו כמו שנה וקצת קודם. ואני אסביר.
השותפים הכי משמעותיים של איינשטיין מאז 68′ היו שלום חנוך והצ’רצ’ילים. אבל בסוף 71′, כולם היו בלונדון וביסמין, התקליט הראשון שאריק הקליט בלעדיהם, כבר ניכרים סימני מצוקה. נכון, שם טוב לוי היה שם ותרם לחנים לדון קישוט ושיר אחרי מלחמה, גבריאלוב הלחין את אמא אדמה וחנוך את כמה טוב שבאת הביתה – כולם קלאסיקות איינשטייניות מהליגה הראשונה, אבל שאר התקליט היה ברובו פילרים – קאברים לביטלס, לאלטון ג’ון ולטים הרדין, הקלטה מהופעה של יצאנו אט שנראית פה לגמרי מחוץ לקונטקסט, ואיזה רבע שעה של מערכון חידון התנ”ך (או כמה שזה לא לוקח – בדרך כלל אני לא מחכה לסוף).
כאמור, הדבר הבא שאריק עשה היה לחתוך מהרוק לגמרי ולחזור לשירי תש”ח, ורק בסע לאט הוא איכשהו התאפס וחזר להקליט אלבום שלם וחזק שבאמת יכול לעמוד בשורה אחת עם התקליטים שלו מתחילת העשור. עזרו לו בזה מיקי גבריאלוב, שחזר לעמדת השותף העיקרי שמילא ב”בדשא”; וחיים קריו – גיטריסט מעולה שלא שמעתם מספיק ממנו.
אה, כן. חיים קריו. קשה להמעיט בגודל התרומה שלו לתקליט הזה. איפה היתה הבלדה על זומטי ולבתי, למשל, בלי הסולו שלו? גם הזמן הכפרי הוא דוגמה טובה. באותו הזמן שירי משוררים כבר לא היו דבר חדש בפופ הישראלי, אבל לאריק זה היה כנראה הנסיון הראשון עם טקסט של לאה גולדברג. מיקי גבריאלוב, שגם לו זאת התנסות ראשונה בטקסט שהוא לא פזמון פופ פשוט, הלחין ברגישות ובכשרון והסולו של קריו כאן הוא בין הרגעים היפים ביותר באלבום. אגב, הקליפ לקוח דווקא מתוך הספיישל של חמוש במשקפיים שצולם כשש שנים מאוחר יותר, אבל כמו שאריק הרבה לעשות, מדובר בפלייבק – מה שאומר שחוץ ממיקי גבריאלוב ואיינשטיין עצמו, אין הרבה קשר בין הנגנים שמשתתפים בהקלטה לבין אלה שמופיעים בקליפ, וזה כולל את אלון הלל שמופיע בקליפ למרות שהתופים תופיו של עמי טרייביטש, ואת מורדי פרבר שעושה בכאילו על הסולו של חיים קריו.

לקינוח, עוד שיר מתוך סע לאט, אבל בגרסה טיפה שונה: עיניים גדולות (מילים: איינשטיין, גבריאלוב, זוהר; לחן: גבריאלוב) – שיר הנושא מהסרט (המצוין) באותו שם, שאורי זוהר ביים וגם כיכב בו, ושאריק איינשטיין משתתף בו בתפקיד משנה. יש לשיר הזה גם גרסה שלישית – זאת שמופיעה בסרט עצמו, אבל ההקלטה המעניינת שלפניכם, שמעוטרת גם בתפקיד נחמד של פסנתר חשמלי (אלונה טוראל? נשמע ככה, לפי האדג’ הג’אזי, אבל קשה לקבוע בוודאות) לא לקוחה מהסרט וגם אינה זאת שמופיעה בתקליט. היא פשוט הסתלסקה אלי פעם (למתקשים: זה אומר שהורדתי אותה מהאינטרנט), כך שאם תשאלו אותי מה מקור ההקלטה אאלץ להודות שאין לי מושג, אבל מיד אוסיף שזאת לא סיבה מספיק טובה שלא תשמעו אותה.

אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב – עיניים גדולות (גרסה אלטרנטיבית).mp3
[audio:http://mistovev.haoneg.com/files/ariksa/arik%20einstein%20-%20einaim%20gdolot%20(alternative%20take).mp3]

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

19 Responses to אריה בחורף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.