מחוויר והולך

גלילי מבלוג המיקסטייפים הנהדר press rec & play ביקש ממני לכתוב הקדמונת למיקס משירי הגשש החיוור שהתקין, ומה שיצא בסוף זה הפוסט הזה, שהוא בעצם פוסט דו-בלוגי, שהטקסט שלו כאן אבל המוזיקה – שם. אותי זה משמח במיוחד כי האמת היא שלא תיכננתי בכלל לכתוב על הגשש החיוור. וכשהוא זרק את הרעיון פתאום הבנתי שזה יכול להיות אחלה פוסט. גם כי אני מאד אוהב את הגששים, ותמיד כיף לשמוע אותם, וגם כי יש מה להגיד עליהם בהקשרים שהבלוג הזה נוגע בהם, ויפה פוסט אחד קודם.

הם היו כל כך מהפכנים בחומר הקומי שלהם, ששוכחים ששלישיית הגשש החיוור [מומה, ויקי] היתה גם הרכב קולי גדול. אף אחד משלושתם לא היה זמר יוצא דופן בזכות עצמו, אבל ביחד הם השלימו זה את זה להפליא, ממש כמו שעשו כשלישייה קומית. ובתכניות הראשונות שלהם המוזיקה תפסה חלק יותר מרכזי מבהמשך. התקליט שמתעד את תכניתם הראשונה, למשל, כולו שירים. אז גם בלט הרקע שלהם בתרנגולים בקטעים כמו פנס בודד, אבל הם בפירוש הלכו על כיוון יותר עממי מהלהקה ההיא ושילבו גרסאות לשירים יווניים (מה הוא עושה לה) ומצריים (פלפילו שמבוסס על פריד אל אטרש).

השירים שלהם שאני הכי אוהב באופן אישי הם אלה שהם איפשהו באמצע הדרך בין שיר למערכון, ובמיוחד אלה מהתקופה שבה עבדו עם ניסים אלוני. אי אפשר לתאר את ראשית העבודה שלו עם הגשש בלי להידרש לשירת הבירבור (לחן של גרציאני הגדול שהרבה לעבוד אז עם הגשש) שהוא מופת של כתיבה קומית – מוזיקלית. מאותה תכנית, סינמה גשש, אני מאד אוהב גם את כולם חכמים כולם שכתב ירון לונדון והלחין יאיר רוזנבלום. מה שהתתחיל בשירת הבירבור הגיע לשיא מעט אחר כך כשרוזנבלום ואלוני כתבו יחד את השיר / מערכון קנטטה לשווארמה, מתוך תכנית באותו שם שהלהיט הגדול מתוכה היה יפות יפות אבל היו בה עוד כמה שירים מעולים של אלוני ורוזנבלום כמו בלדה בכחול לשמשון הגיבור וקריזה, וגם את אל תלחץ על הבננה של חיים חפר ודובי זלצר.

אם אני אמשיך להזכר פה בכל שיר של הגשש שאני אוהב זה לא יגמר. עוד לא דיברתי בכלל על מים לדוד המלך; ולא על העבודה שלהם עם נעמי שמר, שהשיא שלה היה בגרסה הראשונה ללו יהי; ולא על השירים שלקחו מאריאל זילבר (בטי בם) ומדני סנדרסון (זאת שמעל המצופה) ואפילו משלום חנוך, שכמו אריה וכמו קוף שהלחין לגששים (לטקסט של אלוני) הוא אחד הקטעים המעניינים והאבודים שלו. אפשר להתרפק פה על השירים לפחות עוד איזה 2,000 מילה, אבל יותר חשוב לדבר על מה שקורה איתם בשנים האחרונות כי המצב לא משהו.

הגששים הם כנראה הרכב הבידור הגדול ביותר שהיה כאן. אבל החומרים שלהם סובלים כבר שנים מטיפול לא הולם ולא מכובד. התקליטים המקוריים, בדרך כלל שניים או שלושה מכל תכנית, לא יצאו בדיסקים בצורתם המקורית אלא בסדרה של לקטים, בלי תיעוד נורמלי וכנראה שגם בלי חלק נכבד מהחומרים עצמם. זה עצוב ומדאיג כי הימים שבהם כל אחד ברחוב היה יכול לזרוק לך חמישה משפטי מחץ של הגשש הולכים ומתרחקים ובסופו של דבר מה שיש בדיסקים זה מה שיזכרו מהם. והדברים נכונים גם לגבי המורשת המוזיקלית של הגששים. הבעיה היא כנראה שהחומרים שייכים לפשנל*, וכמו בדברים אחרים ששייכים לו – תקליטי כוורת למשל – לא היה שום שידרוג לדיסקים הקיימים כבר הרבה שנים (וזה לא שהם לא זקוקים לזה). החומרים של הגשש משוועים לשידרוג כזה, וגם בלי ספק יצדיקו כלכלית את ההשקעה שדרושה בטיפול בהם. קופסה יפה, כל תקליטי הגשש בגרסאות מוקטנות עם כל הארט המקורי, אולי איזה די.וי.די נלווה עם הופעות. יפה, לא? הנה רעיון למנהלי עזבונו של פשנל: קחו שנה ותוציאו לי את זה ליום העצמאות ה-60. יודעים מה, אני מזמין מראש שניים.

הגששים שרים, מיקסטייפ בעריכת גלילי. להאזנה כאן [נגן בדפדפן]

*אגב, אם כבר נדרשנו לפשנל, מומלץ מאד לתפוס את שלושת פרקי הסדרה הדוקומנטרית המרתקת על חייו ופועלו שעשתה בתו, שירילי דשא, עבור הוט. יש ב-VOD בחינם.