מדף התקליטים היהודי

כשאמן בן זמננו מחפש השראה במקורות שקשורים אפילו באופן עקיף לדת, ישר מסתכלים איפה הכיפה, אבל פעם היו יחסי גומלין בריאים יותר בין הפופ הישראלי למסורת. אצל הלהקות הצבאיות העיסוק בנושאים תנ”כיים היה די נפוץ, וגם בפסטיבל הזמר החסידי הופיעו זמרים וזמרות חילוניים. אמנם זה היה אירוע מסחרי וחילוני לגמרי – מין קונטרה אשכנזית לפסטיבל המזרחי, שגם הוא נשא אופי די מסורתי – אבל עצם זה שאירוע כזה משך מצד אחד מבצעים חילוניים כמו רותי נבון, צביקה פיק, יגאל בשן, אילן ואילנית, השלושרים וגם הרכבים נשיים לגמרי כמו סקסטה , ומצד שני קהל דתי, אומר משהו על הסובלנות ההדדית היחסית של הזמן ההוא. מה שעולה די בבירור גם מהשכיחות היחסית של שירים מהתקופה שנשענים על סיפורי התנ”ך או על טקסטים מהתפילה, רבים מהם להיטים גדולים. הנה רק כמה מהם: “הגר” ושבת המלכה של אריק איינשטיין; אבשלום ו”בואי כלה” של מוטי פליישר, אוריה החיתי של שולה חן; אדון עולם בגירסת אלברשטיין-גורן-חן הפסיכדלית משהו, איזבל של הח”כ לעתיד עקיבא נוף (פה בלינק בתוספת קליפ אנימציה קצרצר של דודו גבע), נח של מתי כספי; הפרידה מתיבת נח של חוה אלברשטיין (ובעצם גם של כספי, שהלחין); אני אוהב אותך לאה של צביקה פיק, ואפילו הדבר המגניב מאוד הזה של יגאל בשן.

איפשהו בשנות ה-80 התקררו היחסים בין הפופ ליהדות, ומי שרוצה לקשור את זה לקיטוב חברתי גובר, שיקשור. לטעמי סיבה לא פחותה היא דווקא הרוק, והשתלטות הכתיבה האישית על המרחב הפופי הארצישראלי. שירי התנ”ך הלכו ביחד עם שירי התותחים כי גם הם כנראה נתפסו כסוג של תרבות מגויסת. רק שבמקרה הזה אנחנו הפסדנו עולם תוכן עשיר שמזמין אינטראקציה עם התרבות הפופולרית ומעשיר אותה. ועכשיו בהנחה שביססנו את העניין הזה, ולרגל פסטיבל שלמה ארצי שהתרגש עלינו לאחרונה, בואו נעשה אתנחתא עם שתי דוגמאות נאה במיוחד מגנזכי הוד ארציותו: שני שירים אבודים מהתקליטון הראשון שלו, זה עם “פתאום עכשיו פתאום היום”, משנת 1970:

מקרה אלישע והנערים (מילים: יעקב שבתאי, לחן: בני נגרי)
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/shlomo_artzi_-_mikre_elisha_vehanearim.mp3]
(הורדה)

גוליית (מילים: אהוד מנור, לחן: שלמה ארצי)
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/shlomo_artzi_-_goliath.mp3]
(הורדה)

הו כן, הארדקור.

אם חשבתם שכל ההקדמה הזאת מובילה לאיזה אלבום זמירות של פרחי מיאמי, תנוח דעתכם. האלבום היחיד של שלישיית היהלום השחור הוא ממש לא זה. מה שכן, ברגעים היפים שלו הוא בהחלט מסתובב באזורים האלה, ולמרות שהוא לגמרי נשכח, ולא ממש ידוע היום מחוץ למעגלי האספנים, יש בו לפחות שני שירים שעשויים להישמע לכם מוכרים. מביצועים אחרים. אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נתחיל בלראות מה בעצם יש לנו כאן.

רוב מה שידוע על “היהלום השחור” מגיע מטקסט קצר שמופיע על צידה האחורי של עטיפת האלבום. חתום עליו אמנון רוברמן, הבעלים של אולפני “קולינור” שבהם נעשו ההקלטות, והוא, איך לומר, קצת מעורפל. מה שידוע זה שהסיפור מתחיל בסוף 1974, אז נפגשו שני היוצרים שבהרכב, ריצ’רד פרץ ואבנר צדוק, באמצעות מכר משותף שמוזכר רק בשמו הפרטי, דני, ובכינוי שדבק בו בצה”ל, “היהלום השחור”. פרץ שעלה לארץ מאנגליה היה גיטריסט שבא מרקע של פופ וג’אז. ב-1966 הוא היה חבר בלהקה שליוותה תקופה קצרה את אריק איינשטיין, ה”איינשטיינים”, ואת הגיטרה החשמלית שלו אפשר לשמוע במזל, הקאבר המשועשע ל-Do you want to know a secret של הביטלס, ובשלושת הקטעים האחרים בתקליטון שהותיר אחריו ההרכב ההוא. אגב, בדיי-ג’וב שלו פרץ בנה תפאורות עבור הטלוויזיה החינוכית (אז עוד קראו לה “הלימודית”), והרבה סטים של התוכניות הקלאסיות של החינוכית הם עבודות שלו.

אבנר צדוק היה מהנדס במשרד התקשורת. במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין בשיריון ונפצע, ובעודו מאושפז התפרסם גם כמלחין: שיר שלו, “לכה דודי” (מילים: נדב מדינה), הביא ב-1973 את יגאל בשן למקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי. שנה אחר כך הוא שוב השתתף בפסטיבל, הפעם עם שבת המלכה – לא השיר של איינשטיין – ששרה עפרה חזה, ולקח מקום שלישי. החיבור בינו לבין פרץ הוליד תערובת מעניינת מאוד בין פופ מערבי שנשען על פולק ורוק מתקדם (יש חליל!) ובין מוזיקה מזרחית-תימנית. על הנייר זה לא מאוד שונה מעוד שילובי מזרח ומערב מהתקופה, החל בצלילי הכרם וכלה בנסים סרוסי או ג’קי אלקיים, אבל פרץ וצדוק בכל זאת הביאו צבע קצת אחר. הצלע הנשית בהרכב היתה מירי מור, אותה גילה צדוק במקום עבודתו. אותה מירי מור (לפי מומה) שעשתה כמה שנים אחר כך קולות ב”חתונה לבנה”, ואחר כך הצטרפה ללהקת הפסגות – אחת מלהקות האירועים הגדולות בארץ.

לפי מה שכתוב על התקליט השלושה השתפשפו בהופעות מול חיילים וגם הופיעו בחו”ל: ההסתדרות הציונית שלחה אותם לסיבוב בבריטניה לרגל יום העצמאות ה-29 של ישראל. בפועל, בלי מילואים ובלי שליחויות מעסקנים ציוניים, זאת לא היתה הצלחה. האלבום שהקליטו ב-76 (אבל יצא ב-77) לא מכר, מה שניכר גם היום במספר הנמוך של עותקים שלו שמסתובבים בשוק, וזמן קצר אחר כך הסיפור נגמר. יכול להיות שהסיבה לפלופ היא בחלקה האיכות הלא אחידה של השירים באלבום, שבולטת עוד יותר ממרחק השנים. אלה ששרדו טוב יותר הם השניים שצדוק הביא איתו מהפסטיבל המזרחי: “שבת המלכה” ו”לכה דודי”, שסוגרים את שני צידי האלבום. מהקטעים של פרץ לא הכל מחזיק, אבל הוא מתגלה דווקא כמעבד מוזיקלי מצוין עם צליל עשיר ומגוון וחיבה מיוחדת לתפקידי מיתרים.

עכשיו הנה שתי אופציות לטעימה מהאלבום המעניין-גם-אם-לא-לכל-אורכו הזה. פה למטה שלושה מהיילייטס הבולטים להאזנה:

ערב של זכרונות, לטעמי הקטע הכי מרשים של פרץ כאן.
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/01.%20black_diamond_trio_-_erev_shel_zichronot.mp3]
ושני האסים של צדוק:
שבת המלכה
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/06.%20black_diamond_trio_-_shabat_hamalka.mp3]
לכה דודי
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/12.%20black_diamond_trio_-_lecha_dodi.mp3]

ולמסתקרנים, האלבום המלא להורדה:
שלישיית היהלום השחור, 1977
ישראפון 505
סטריאו
עיבודים וניהול מוזיקלי: ריצ’רד פרץ
נגנים:
כינור ראשון: א. מרקובצקי
תופים: יוסי לוי, א. זהבי
בס: עמי פרנקל, שמוליק ארוך
חליל: שם טוב לוי, י. רוזנטל
גיטרות: ריצ’רד פרץ
קלידים: דודי רוזנטל

הוקלט באולפני קולינור, 1976
טכנאי הקלטה: דודי רוזנטל, דני ווב

טראקליסט:

צד א’:
1. ערב של זכרונות (מילים ולחן: פרץ)
2. כינור הזהב (מילים: עודד לוי, לחן: פרץ)
3. תפילתי שמע (לוי, צדוק)
4. היהלום השחור (פרץ-לוי, פרץ)
5. חוף בודד (פרץ)
6. שבת המלכה (לוי, צדוק)

צד ב’:
1. מקום קטן (ג. סער, צדוק)
2. מה יפית מולדת (לוי, פרץ)
3. רזי המדבר (לוי, צדוק)
4.לא עוד נאמר מאוחר (לוי, פרץ)
5. לומר שלום (פרץ)
6. לכה דודי (א. קורן, צדוק-נדב מדינה)