אורח מיוחד

היינו ילדים כשהקליק באו להופיע בעיר שלנו. קרוב לבית.
היינו ילדים בלי גרוש על התחת.
ההופעה היתה בערב גשום, ואנחנו, בלי כסף לכרטיסים, נצמדנו לבנין והצצנו דרך החלון לחדר ההלבשה.
ז’אן ז’אק ראה אותנו דרך הראי באמצע האיפור ובא לחלון. באתם להופעה? הוא שאל. ”באנו, אבל אין כסף”
אתם רוצים לראות את הקליק ואין לכם כסף לכרטיסים?
הנהנו.
הוא לקח את האודם השחור שהיה לו ביד, ושרבט על חתיכת נייר ”מוזמנים להופעה של הקליק” וחתם. והוציא לנו את הנייר דרך הסורגים

(הגולש Allegory Zen Firm נזכר בז’אן ז’אק גולדברג, פורום מוזיקה עברית בנענע, יוני 2000)

ז’אן ז’אק גולדברג נפטר בגיל 51 אחרי מאבק של שנתיים בסרטן. כמו הרבה מאלה שזוכרים אותו בחיבה, גם אני ראיתי את ז’אן ז’אק בפעם האחרונה כשניגן עם פורטיסחרוף בקיץ שעבר. הוא רזה מאד וכבר היה די קשה לזהות בו את הדמות הגדולה עם הליפסטיק השחור מפעם. מסביב היו הרבה התלחשויות בשאלה אם זה באמת הוא או לא. ובכל זאת מרגע שהלהקה התחילה לנגן לא היה ספק בזהותו של האיש על התופים. אי אפשר היה לטעות בו. בקצב שלו שהיה בעת ובעונה אחת גם מאופק וגם פראי. בעוצמת המכה שמרעידה את הסרעפת כמו שרק הוא יכול.

לא כתבו עליו הרבה השבוע, על ז’אן ז’אק גולדברג. ה”הארץ” ראיתי קטע יפה אודותיו שכתבה תמר סוקניק. פה ושם ידיעות היו עוד ידיעות על מותו עם סקירה ביוגרפית זריזה, לא יותר מזה. בכל זאת אלה שאכפת להם באמת, כתבו. הכי אהבתי את מה שכתבה יעל בפורום של ויינט, אולי כי נקודת המבט שלה כל כך דומה לשלי, או שסתם בגלל שכנראה ראינו את אותה הופעה.

כרגיל, זה היה פורטיס שאמר עליו את המילים היפות והנכונות ביותר: “רוב המוסיקאים דופקים על התופים, אבל הוא ניגן עליהם בצורה כזאת שנותר לך רק לשבת ולהתפעל”. כמה פשוט, ככה נכון. התפקיד של ז’אן ז’אק, בכל ההקלטות שניגן בהן, אף פעם לא הסתכם בקצב. באמת היה לו צליל מיוחד שרק הוא ידע איך להוציא אותו מהתופים וכמה שהיה לפעמים מינימליסטי, למשל בתקופה מסוימת כשנמנע בכוונה מלהשתמש במצילות, הוא והתופים שלו תמיד היו בפרונט. תמיד דומיננטיים ומרכזיים. קשה לדמיין איך היו הקליק או הפליטים נשמעים בלעדיו. או בכלל איך היו שנות ה-80 נשמעות בלי האיש המיוחד הזה שהיה פה בסך הכל שנים די מעטות, אבל השאיר חותם כה עמוק. אבל האמת היא שאלף מילים על ז’אן ז’אק גולדברג לא יעבירו מה שעושה חבטה אחת שלו על הסנר. חבטה כמו זו שבפתיחת “עיר מקלט” של אהוד בנאי והפליטים, שמשחררת את השדים ומכניסה את הפרנויה. או כמו הדראם-רול שלו שפותח את “אני אבוד” של הקליק. או כמו הצליל שהצליח להוציא מכסא ב”אין קשר” של פורטיס.

קליק להגדלהלפני שניפרד מז’אן ז’אק גולדברג עם שני קטעים משובחים של ז’אן קונפליקט, הנה קטע נחמד על הקליק שכתבה רותי קיקין ופורסם ב”זהב שחור” מס’ 2, דצמבר 87. “זהב שחור”, למי שלא מכיר, היה פנזין. חוברת צנועת מידות ששוכפלה במכונת צילום פשוטה והופצה חינם בדואר לכל מי שהואיל לרשום את שמו וכתובתו ברשימת הדיוור של חנות תקליטים קטנה אחת שהפיקה אותו. אולי אתם מכירים אותה, קראו לה “האוזן השלישית”. “האוזן” היתה אז מוסד צעיר מאד אבל כבר בעלת יומרות גדולות ומלבד היותה החנות הראשונה בארץ שעסקה בקניה ומכירה של תקליטים מיד שניה, היא שלחה ידה גם בהדפסה מחודשת של אלבומים ישראליים קלאסיים שאזלו מהשוק (הצ’רצ’ילים, אחרית הימים והשלושרים כולם הודפסו מחדש ביוזמת האוזן אחרי שנים ארוכות של שיכחה), וגם בחינוך העם היושב בציון דרך ערבי הוידאו המפורסמים שהיו נערכים בחדר האחורי של החנות, זה שמאוחר יותר הפך לספריית הוידאו של האוזן. “זהב שחור” תיפקד כלוח של ערבי הוידאו האלה והיו בו גם רשימות של תקליטים מבוקשים, מודעות שחלקן מפוברקות בבירור וכתבות שאותן בלעתי בשקיקה מהאות הראשונה לאחרונה ובחזרה. על העיתונות היומית אי אפשר היה לסמוך אז בענייני מוזיקה, בערך כמו שאי אפשר לסמוך עליה היום. האינטרנט עוד היה בגדר מדע בדיוני וכך החוברות המרופטות האלה, בסך הכל ארבעה גליונות, היו החלון שלי לעולם המוזיקה. דרכן למדתי לגלגל על הלשון שמות כמו ונילה פאדג’, זאפה, סוזי והבנשיז, פיטר המיל. דרך הפילטרים של הכתיבה הניאו-ז’ורנליסטית המתלהבת הכל נראה פרוע וקיצוני, ולגמרי ממכר. ממש כמו שרוק’נ’רול טוב צריך להיות. כך הכרתי גם להקות ישראליות שלא היה שום סיכוי לקרוא עליהן בשום מקום אחר – קלאסיקות כמו כיף התקוה הטובה והשלושרים וגם הלהקות שפעלו אז במה שנקרא “מחתרת הקסטות” כמו מע”צ ודי.אקס.אם. וגם ז’אן קונפליקט.

יואב קוטנר מכנה את ז’אן קונפליקט “להקת השוליים הישראלית הטובה ביותר בחצי הראשון של שנות ה-80″. למעשה זו היתה מעין סופרגרופ שקמה כהמשך ל”4טיס וחברים”, הרכב הופעות שבעצמו קם על חורבותיהן של שתי להקות – “כרומוזום” ו”הקליק”.
ז'אן קונפליקט - עטיפת האלבום (קליק להגדלה)את הסיפור המלא על איך קמה ז’אן קונפליקט והגלגולים שעברה בשנותיה המעטות תמצאו במומה, מה שחשוב לעניינינו הוא שהמפגש הזה בין כל אותם אנשים שפעלו בתוך הביצה הרוחשת של השוליים התל אביביים של אז הוליד הרכב שלא רק הוביל את הגל החדש הישראלי, אלא גם הביא איתו בשורה מוזיקלית חדשנית באמת והיה יכול לעמוד בשורה אחת עם הדברים הכי מהפכניים ופורצי דרך שנעשו באותה תקופה בעולם. אצל פורטיס היה אפשר לראות את זה כבר ב”כרומוזום”, אבל “כרומוזום” היתה יותר מדי אמנותית ונסיונית מכדי שיהיה לה סיכוי אמיתי לפרוץ. המפגש בז’אן קונפליקט בין הויצים של פורטיס למשמעת של ז’אן ז’אק הוליד ניצוצות של השראה שהיו יכולים לקחת את ז’אן קונפליקט רחוק, אבל לא לקחו.

ב-88, שלוש שנים אחרי שהתפרקה, הפיקה האוזן השלישית אלבום אוסף לז’אן קונפליקט. היו בו הקלטות אולפן לצד קטעים מהופעות מהפינגווין ומקולנוע דן. מתוכו בחרתי לחלוק איתכם הפעם שני שירים שהתופים של ז’אן ז’אק גולדברג מתבלטים בהם במיוחד. שניהם הוקלטו ב-83 כשלהרכב הבסיסי של ז’אן קונפליקט מצטרפים שני אורחים מיוחדים בהחלט: מלכה שפיגל וברי סחרוף. הקטע הראשון, “Different ways” ששרה מלכה שפיגל, ממש מנבא את הצליל האתני שיהפוך בהמשך לסימן ההיכר של מינימל קומפקט. השני, “Special Guest” ששר פורטיס, בנוי על ליין גיטרה היפנוטי, קרוב יותר ברוחו לדברים שפורטיס עשה עם כרומוזום והיה, כך אומרים, להיט גדול בהופעות.

Jean Conflict – Different Ways.mp3
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/jc/jean%20conflict%20-%20different%20ways.mp3]
Jean Conflict – Special Guest.mp3

[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/jc/jean%20conflict%20-%20special%20guest.mp3]

לקינוח סוכריה מיוחדת: הופעה שלמה של ז’אן קונפליקט בפינגווין מהאיחוד בשנת 1988. (וידאו, כשעה, איזה דבר גדול זה אינטרנט)
ועוד קטע אחד של קונפליקט בגוגל וידאו (הם לא קנו את יוטיוב או משהו?): קליפ ל-One day i Smile בבימויו של רונן בן-טל.

ז’אן קונפליקט, 1988
לייבל: האוזן השלישית, בום-צ’ה, DB הפקות
מס. סידורי: Ozen B-Cha-001
פורמט: LP
מיקס: סטריאו
נגנים: ז’אן ז’אק גולדברג (תופים), יקי אבימור (בס), רמי פורטיס (גיטרה, שירה), רונן בן-טל (סינטי, סקסופון, שירה).
משתתפים: ברי סחרוף, מלכה שפיגל, מיכה מרגלית, תמר גלבץ.
טכנאים: אורי ברק, רון עמרם

האזנה נוספת
ז’אן ז’אק גולדברג: בשני אלבומי הקליק: אמא אני לא רוצה להיגמל ועולם צפוף (NMC), באופרת הרוק מאמי (NMC) באהוד בנאי והפליטים (NMC) ובעל המשמרת של פורטיסחרוף (נענע דיסק). רשימת ההקלטות המלאה כאן.
ז’אן קונפליקט: באוסף דאון טאון תל אביב (פונוקול).

סנוב, למיילינג ליסט של זה מסתובב כבר נרשמת?
ואת רשימת רגעי הקסם המוזיקליים של עידן אלתרמן כבר ראית?

פורסם בקטגוריה היו ימים בפינגווין, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

13 תגובות בנושא אורח מיוחד

  1. מאת זולי‏:

    ללא ספק מתופף ענק, בכל המובנים. הזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא הופעתו ב”מאמי” כאחת העובדות בסלון של בתיה קלאסה א-לה דיוויין 🙂
    יש איזשהו קטע עם הדיג’יים הראשונים של הקליק, נכון? אני זוכר את שעת הזאבים (ונדמה לי שגם עוד שיר) בביצוע שונה לחלוטין, כשנה לפני צאת האלבום. ידוע לך משהו על זה, ערן?

  2. מאת אביתר רייטר‏:

    מעולה !!!!!!
    אם תצטרך:
    יש לי את כל הפנזיינים הללו !!!
    ואגב:
    חשוב מאוד לא לשכוח את היצירה הסופר נדירה:
    “שיר מרזבים” של יואל לרנר מ-78′. נדיר אש !!!

  3. מאת דיסה‏:

    לזולי : עד כמה שאני זוכר הקליק הוציאו גרסה מוקדמת של “צלקת קטנה” אבל יכול להיות שאני לא זוכר טוב

    לגבי ז’אן ז’אק – בשבילי הוא אחד מגיבורי נעורי. כל מה שהיה טוב ונעשה בארץ היה קשור אליו איכשהו. בכל הופעה טובה במיוחד הוא היה יושב מאחורי התופים.

  4. מאת ערן דינר‏:

    דיסה צודק, זה היה “צלקת קטנה”. יכול להיות שהכניסו את זה לקופסה של הקליק שיצאה לפני כמה שנים?
    עדכון: הכניסו. אפשר לרכוש כל שיר בנפרד בsongs.co.il. עולה 4 שקל.
    http://www.songs.co.il/artist.asp?id_singer=76&album_id=178

    לאביתר: תודה. לא מכיר את הקטע של יואל לרנר. לגבי “זהב שחור”, יש לי את כולן, ואני זומם לסרוק ולהעלות לכאן את כל הארבע במלואן.

  5. מאת זולי‏:

    ענוג משהו (ואף צולם לעוד להיט בגירסה הזאת!! עם גיטריסט ג’ינג’י כלשהו). וגם שעת הזאבים. אני בטוח לגבי זה.

  6. מאת זולי‏:

    רבאק, שוב כתבתי כותרת במקום ששמור לאתר.
    צ”ל: “נכון. ל”צלקת קטנה” היה ביצוע..”

  7. מאת bernuli‏:

    לצלקת קטנה היה ביצוע מוקדם (אני אחפש-נמצא איפשהו)
    הגירסה בתקליט הראשון של הקליק – זו דוגמא נפלאה לדומיננטיות שלו בנגינה של הלהקה – זה סולו לתופים ותזמורת…

  8. מאת אבי עבודי‏:

    זה היה מרגש לקרוא ערן.

    אולי הגיע הזמן לציין שהניק הבארוקי משהו
    Alegory Zen Firm
    הוא שיכול אותיות של
    Formerly Zingale
    סוג של בדיחה פרטית על האמן שנודע בעבר בשם פרינס

    זהב שחור הודפס בבית דפוס אמיתי ששכן במעלה רחוב שינקין. הבן של בעל בית הדפוס עשה את זה בשמחה ובזול, והדפיס גם כמה עותקים אקסטרה (כמו גם את הפמפלטים שניסו לשווק את פוליאנה פראנק, את דיאקסאם ועוד שמות מתקופת הקסטות) גם בית הדפוס הזה שבק חיים. הנה תודה מאוחרת.

  9. מאת אבי עבודי‏:

    וכן, אם זה לא היה לגמרי ברור, הסיפור של
    Allegory Zen Firm
    הוא סיפור אמיתי לגמרי.

    (שלום אביתר, בזמן האחרון יוצא לנו להתראות רק אם פרוקול הארום עושים איזה ריוניון בלונדון 🙂

  10. מאת חן המדריך, ירושלים‏:

    ה”גיטריסט הג’ינג’י”, שניגן עם הקליק בהתחלה (לפני אלי אברמוב) ומופיע גם בקליפ שהוזכר למעלה הוא עוזי בינדר.

    ר.י.פ
    ז’.ז’.ג

  11. מאת יעל המקורית‏:

    אומנם קיוויתי שבסוף הרשימה יהיה דווקא את Crack in the sky, אבל Special Guest הוא ללא ספק מהפייבוריטים שלי בארסנל ז’אן קונפליקט.

    כתבת יפה ומעשיר כרגיל. סביר להניח שאכן היינו באותה הופעה, ולו רק כי הלכתי לשתיים מתוך שלושת הופעות ההרצה (-: – היה כל כך כיף לפגוש את החבורה הוותיקה הזו מחדש, ועוד עם חומרים חדשים שלא נופלים מהישנים, שלא יכולתי אחרת. היתה הרגשה של התחלה חדשה, משהו חדש ומרגש שקורה וצומח לעתיד מהעבר הנוסטלגי והחמים, ומי שיער שכל כך מהר, תוך הופעות בודדות, ההרכב המלא הזה לעולם לא ישוב.

  12. פינגבאק: זה מסתובב » Blog Archive » re: מסתובב

  13. מאת עידו‏:

    מחפש בנרות תמונות וחומר של ועל קולנוע דן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.