זמר נוגה

כשג’יימס בראון מת ישר חשבתי על שמוליק קראוס. לא יודע למה. הם אמנם בני אותו דור (קראוס צעיר מבראון בשנתיים) אבל כמובן שקראוס יבדל”א עוד איתנו, חי ובועט ואם לשפוט לפי האלבום האחרון שלו “יום רודף יום” שיצא לפני כשלוש שנים, גם גם בכושר מצוין. זה בניגוד גמור לבראון, שחי על תהילת העבר ולא עשה שום דבר חדש ומעניין לפחות ב-20 השנים האחרונות לחייו. אבל יש דמיון בין שניהם באופן שבו הכשרון הגדול, החדשנות והמרכזיות של כל אחד מהם בסיפור של המוזיקה, בראון במוזיקה השחורה בארה”ב וקראוס בפופ הישראלי, חיפו במשך הרבה שנים על אישיות בעייתית ונטיה להסתבכויות לגמרי לא סימפטיות.
שמוליק קראוס. בגלויה שצורפה לעטיפת האלבום של החלונות הגבוהיםשניהם התחככו לא פעם בחוק וגם ישבו, ולשניהם היתה היסטוריה של אלימות כלפי בנות זוגם וגם כלפי עוד כל מיני אנשים שבמקרה באו להם לא טוב. והנה, למרות כל זה המעמד שלהם כחלוצים ומהפכנים מוזיקליים לא נפגע כתוצאה מכל הבלאגנים האישיים האלה. אולי, מותר ללחוש בזהירות, המיתוס סביבם אפילו התעצם כתוצאה מזה. למוזיקאים, ולאמנים בכלל, סולחים על הרבה מאד. כמובן, בתנאי שהם מוכשרים מספיק. שמוליק קראוס עזר להמציא את הפופ הישראלי עם החלונות הגבוהים, והלחין שירים כמו בובה זהבה וזמר נוגה ועוד עשרות אחרים, ועל זה הוא יזכה להוקרה וכבוד ופרסים וימי שידור מיוחדים כל חייו, אפילו שכולם מכירים היטב גם את הסיפורים על הצד השני שלו. מה מרתק אותנו תמיד באנשים האלה, שמשלבים בטבעיות לא ברורה בין רגישות ועדינות של אמן לבין מיומנות חברתית של בבון? אולי זו הפראות ושימת הזין שמשתלבות כל כך טוב באתוס הרוק’נ’רולי, ואולי זו התעוזה שבהליכה על הקצה שמזינה את שני הצדדים הלכאורה הפוכים האלה. הניגוד החריף בין יצירה נשגבת לבין הטיפוס הפרובלמטי שמאחוריה מייצר דיסוננס די רציני. אז יש אנשים שמצהירים שהם עושים הפרדה בין היוצר ליצירתו, אבל האמת היא שזה בלתי אפשרי. לא אצל ג’יימס בראון ולא אצל אייק טרנר או ארתור לי ובטח שלא במקרה של שמוליק קראוס, שסיפור ישיבתו בכלא בתחילת שנות ה-70 הוא חלק בלתי נפרד מהמיתוס של “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל” וסיפורי האישפוזים שלו, הנפילות והגאולות החוזרות ונשנות, מספקים את המסגרת להבנת היצירה שלו. גם כאן כמו שקורה בדרך כלל השערוריות והדימוי האישי המפוקפק הזינו וממשיכים להזין את התדמית הציבורית של האמן במקום לפגוע בה.

למה התחלתי עם כל העניין הזה של קראוס? כי ממש עוד מעט, באפריל השנה, ימלאו 40 שנה לאלבום של החלונות הגבוהים. תקליט שיש קונצנזוס גורף לגבי המעמד הקלאסי שלו במוזיקה הישראלית, ואחד הבודדים שאפשר לומר עליהם שבאמת אף תקליטיה ישראלית אינה שלמה בלעדיו. בצדק הוא זכה למעמד הזה. נכון שעשו פה פופ וגם רוק’נ’רול עוד קודם, ולהקות הקצב חרשו את מועדוני רמלה כבר כמה שנים טובות כשהתקליט הזה יצא, אבל רק כאן – באחד עשר הלחנים של קראוס למילים שנעות על הטווח שבין רחל לחנוך לוין וברמת הפקה שלא נודעה כמותה עד אז בארץ, ועם מטאור כמו אריק איינשטיין כסולן – הפופ נכנס בדלת הראשית לזרם המרכזי של הזמר העברי. אבל התקליט הזה ראוי להיות על כל מדף לא רק בגלל הערך ההיסטורי שלו, אלא בעיקר מפני שזה אלבום שב-40 שנה לא איבד דבר מהרעננות והטריות שלו, וישמע נפלא גם לאוזניים צעירות היום.

ג'וזי כץ על הגלויה שצורפה להדפסה המקורית של אלבום החלונות הגבוהים40 שנה לאלבום כזה הוא אירוע שבכל מקום נורמלי היו מציינים ברימאסטר מושקע ומורחב, ומלווים בפסטיבל תקשורתי שלם. פה, אם זה יקבל בוקסה של 150 מילה בין ראיון עומק עם כוכבן טלנובלות חלול לבין איזו דוגמנית שמוציאה קלטת לילדים, זו תהיה חתיכת הישג. קלישאה קלישאה אבל אתם יודעים שזה יהיה בדיוק ככה. צריך לקוות שלפחות בהד ארצי מתכננים לעשות משהו לרגל היארצייט העגול. למשל להוציא גרסה חדשה של האלבום שלא נגעו בו מאז שיצאה גרסת הדיסק הראשונה בתחילת שנות ה-90, ולטפל קצת בסאונד שלו כי התקליט המקורי* של החלונות נשמע פנטסטי, וממה ששמעתי גרסת הדיסק הנוכחית לא בדיוק עושה צדק עם הצליל שלו.

לחלונות יש גם מספיק חומר מוקלט לאלבום שלם נוסף של בונוסים. הנדירים ביותר הם ארבעה שירים מתוך ההופעה ההיסטורית באולימפיה בפריס, שם הופיעו עם יפה ירקוני, התאומים, אילנית ועוד אמנים בסוף 67′. החלונות הגבוהים ביצעו שם את “אהבה ראשונה”, “כל השבוע לך”, “זמר נוגה” ו”אל אל ישראל” שבנוי על הלחן של יחזקאל. עוד יצאו לחלונות הגבוהים תקליטון עם גרסאות בצרפתית ל”אל אל ישראל” ו”חייל של שוקולד”, ועוד ארבעה שירים באנגלית יצאו בלונדון על שני תקליטונים. בנוסף לאלה יש שירים כמו “אלישבע מה נחמדת” שהוקלטו בהרכב השני, קצר הימים של החלונות, עם אלי מגן בנעליו של אריק איינשטיין וגם קוריוזים כמו “פגישה במילואים” מאלבום האוסף של שירי מלחמת ששת הימים “ירושלים של זהב”. זה נשמע מבטיח אבל הסיכוי שנראה את החלונות הגבוהים במהדורה מורחבת כפולה הוא די נמוך. הסיבה לכך היא שהאלבום שייך להד ארצי, בעוד שרוב החומרים האחרים הוקלטו דווקא בסי.בי.אס. (היום אן.אמ.סי). על אלבום ההופעה מהאולימפיה לא ברור אם יש למישהו בארץ זכויות.

אל אל ישראל, התקליטון. סימן ה-A על התווית מציין שזהו עותק דמו (קליק להגדלה)אחרי האולימפיה, שמוליק קראוס החליט לנסות לפרוץ עם החלונות הגבוהים באירופה. עוד בזמן שהם שהו בצרפת יצא שם התקליטון עם שני השירים בצרפתית, אבל אחר כך אריק איינשטיין החליט שהספיק לו ורצה לחזור לארץ. פעם אחת עוד הזעיקו אותו ללונדון להשתתף בהקלטת התקליטון הראשון שיצא שם – Maybe someday / Your eyes. שני השירים משם הוקלטו אחר כך מחדש בעברית, על אותו פלייבק, ויצאו בארץ כ”כמה נעים” ו”בואו ונרים כוסית”. כשהגיע הזמן להקליט תקליטון שני, איינשטיין כבר לא היה בתמונה. בשנת 68 שמוליק וג’וזי הקליטו עם זמר אנגלי בשם רלף מרפי את שני השירים האלה (וגם גרסה אנגלית ל”בית הערבה”, שלא יצאה על תקליטון רשמי עד כמה שידוע לי). השיר הראשון, גרסה נוספת ודי בומבסטית ל”אל אל ישראל”, הפעם עם מילים אנגליות (של מרפי) על סיפור דוד וגולית. משהו שבטח נשמע מאד לעניין אז, עם גל האהדה לישראל שאחרי מלחמת ששת הימים. השיר השני, המעניין יותר לדעתי, בנוי על הלחן של “בובה זהבה”, גם כן עם טקסט באנגלית שסיפק רלף מרפי.


The High Windows – El El Israel.mp3
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/highwindows/the%20high%20windows%20-%20el%20el%20israel%20(7%20inch%20english).mp3]
The High Windows – Anybody needs a lover.mp3

[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/highwindows/the%20high%20windows%20-%20anybody%20needs%20a%20lover.mp3]

החלונות הגבוהים, El El Israel / Anybody needs a lover, 1968
לייבל: CBS London
מס. סידורי: 3437
פורמט: 7″ 45RPM
מיקס: מונו
מעבד: קן וודמן
מפיק: מרווין קון

האזנה נוספת
החלונות הגבוהים (הד ארצי).
קטעים נוספים של שמוליק וג’וזי באוסף שבעים שמונים (הד ארצי)
עוד חלונות: בואו ונרים כוסית באוסף זר כוכבים (NMC) או באוסף המוסיקה הישראלית הישנה והטובה חלק ב’ (NMC), כמה נעים באוסף פזמון חוזר (NMC), בפסקול הסדרה פלורנטין (NMC) ובאוסף של ג’וזי כץ התשמע קולי (הד ארצי). אלישבע מה נחמדת באוסף שירי הסבנטיז ומתוק הקול באוזניים (התקליט), באוסף שירי מרים ילן שטקליס (NMC) ושוב, באוסף של ג’וזי כץ התשמע קולי (הד ארצי).

* יש הרבה מאד עותקים של החלונות הגבוהים בחנויות התקליטים. למצוא אחד טוב זה קצת כמו לבחור אבטיח. את ההדפסה המקורית, זו שנשמעת טוב מכולן, תזהו לפי צבע התווית של הד ארצי על גבי התקליט עצמו, שצריכה להיות ירקרקה ומבריקה, ולפי התקליט עצמו שהוא מעט יותר עבה ופחות גמיש מתקליטים שהודפסו בשנות ה-70 וה-80. עטיפת התקליט צריכה להיות בעלת ציפוי מבריק (למינציה) בצידה הקדמי. לאלבום המקורי צורפו גם ארבע תמונות בגודל גלויה (וזה שנה לפני הביטלס, שצירפו תמונות שלהם לאלבום הלבן), אבל הסיכוי למצוא אותן היום הוא די קטן. הישמרו מפני הדפסות מאוחרות יותר שבהן התוית צהובה והעטיפה ללא למינציה (וגם הסאונד זוועה).

להלן כמה עניינים מנהלתיים שוטפים
בשבוע הבא ירדו מהשרת השירים שצורפו לפוסטים של נובמבר: גילה אדרי, שובבי ציון, הבמה החשמלית והאריות. אז הזדרזו והורידו.

אם טרם נרשמתם לרשימת התפוצה של זה מסתובב תתביישו. כשתסיימו להתבייש תירשמו.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

18 תגובות בנושא זמר נוגה

  1. מאת אורי‏:

    אחלה פוסט. כל הכבוד. אני עצמי מאוד אוהב את התקופה הזו, אוסף כל מיני פיסות מוסיקליות ממנה ובחמש עשרה השנים האחרונות אפילו מרצה עליה בכל מיני פורומים, כלומר על ראשית הרוק הישראלי. ולחלונות של שמוליק, אריק וג’וזי יש בהחלט חלק עצום בכך.

    באותו הקשר: אחד החלומות הגדולים שלי הוא לראות את אלבומה של “כף התקווה הטובה” יוצא לאור. דובר בזמנו על אלבום שהקליטה הלהקה המופלאה הזו (שמוליק קראוס מאחורי הקלעים; ומלפנים – ג’וזי כץ, חנן יובל, זוהר לוי, שלמה מזרחי ואלי מגן). שלושה משיריה התפרסמו בזמן אמת: “אני בדרכי למוסד הסגור” (מ’ חנוך לוין, ל’ לוי) ששר לוי, “בלדה לעוזב קיבוץ” (מ’ יעקב רוטבליט, ל’ קראוס) ששרו כץ ומגן ו”דוקטור יארינג” (מ’ רוטבליט, ל’ שלום חנוך ורוב הקסלי) ששר מגן. השירים היו להיטים גדולים, במיוחד “בלדה לעוזב קיבוץ” (שהוקדש, על פי השמועה, לגילה אלמגור ויעקב אגמון), אך פעילות הלהקה דעכה, ולוי ומגן המשיכו אחר כך אל להקת אחרית הימים. שירים נוספים שנוצרו אז יצאו לאור רק שנים אחדות לאחר פירוק הלהקה: “שני צבים” (מ’ ול’ קראוס) התפרסם כסולו של כץ, ו”אצלי הכל בסדר” (מ’ ול’ חנוך, קראוס ורוטבליט) הוקלט על ידי כץ, קראוס ומגן כשחידשו את החלונות הגבוהים ב-1974.

  2. מאת ג י א‏:

    מה שהופך לטעמי את שמוליק קרוז לאחד הרוקרים היחידים שהיו בישראל הוא הסיפור כיצד באפטר אחד שהוא קיבל בכלא, הוא הקליט את כל התקליט “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל” – מאז לא נעשה משהו כל כך מחתרתי בארץ. סחטיין על הפוסט.
    ג י א

  3. מאת אביבה‏:

    מוזר לשמוע את ג’וזי כץ שרה באנגלית. המבטא הישראלי שלה קצת מפריע 😀

  4. מאת ערן דינר‏:

    לאורי: כיף התקוה הטובה לא הקליטה מספיק חומר לאלבום שלם. השירים שהוקלטו הגיעו ל”שבעים שמונים” שבאמת, הגיע הזמן שגם בו יטפלו ברצינות. גרסת הדיסק הנוכחית שלו איומה. לכל שיר ווליום אחר ואיכות הצליל גרועה במיוחד. לא יפה.

  5. מאת מיכל‏:

    אחלה פוסט, תודה.
    בדיוק אתמול ראיתי במקרה את ג’וזי כץ בבית קפה, בדיוק בנקודה בה מסתיים הסרט “אצלי הכל בסדר”. סגירת מעגל קטנה.

  6. מאת מיתלהפהפיתה‏:

    מדהים הניגוד בין השירים העדינים והרומנטיים שלו (“ספרי לי”) לבין ההתנהגות בפועל.
    היה אפשר אולי לצפות שהאמן יפרוק אגרסיות באמצעות המוזיקה, אבל הוא פשוט עושה ההיפך.
    ג’וזי כץ אמרה בראיון לא מזמן שיש רק אהבה אחת גדולה בחיים, וששמוליק (למרות הכל) היה האהבה הגדולה שלה.

    [דרך אגב – מתי איזה פוסט על מירי אלוני / דפנה אילת – מונה ליזה של המאה העשרים 🙂 ]

  7. מאת יעל המקורית‏:

    לפני כמה שנים היה בית קפה קטן ומקסים אי שם ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בו היינו יושבים מדי יום שישי. ברקע כמעט תמיד התנגן האלבום הזה – אולי בגלל החברות של בעלת המקום עם ג’וזי ואולי סתם בגלל שזהו אלבום מושלם לפתוח איתו את השעות המתוקות של תחילת הסופ”ש – מה שבטוח, עם הצלילים הללו הרעש של הרחוב העמוס נעלם, והכל נראה כל כך מתוק יותר. קסם של אלבום.

  8. מאת אורי‏:

    אגב, יש לי את תקליטון ההופעה של החלונות באולימפיה שאתה מזכיר כאן, עם ארבעת השירים. המיוחד בו – לפחות לזמנו – הוא שלמרות היותו תקליטו הוא יצא בגירסת 33 סיבובים לדקה, ולא 45 כמקובל אז.

    לגבי כף התקווה הטובה – ובכן, לי ידוע שמלבד ארבעה-חמישה השירים המוכרים ישנו איזה מאסטר עם שירים נוספים שמסתובב היכן שהוא. צריך אולי לברר את הנושא הזה עם קראוס עצמו, שהיה הרוח החיה מאחורי הלהקה קצרת הימים הזו.

    ודבר אחרון – ג’וזי אמרה הרבה פעמים שהשיר החביב עליה מתוך האלבום של החלונות הוא “ילדה קטנה”. היא גם בחרה לכלול אותו בדיסק האוסף הפרטי שלה שיצא לפני כמה שנים. ואם אינני טועה, גם להקת ארבע על ארבע עשתה לו ביצוע כמעט-רוקי.

  9. מאת יובל‏:

    שמע, זה לא כל כך כמו שזה נראה לך….לצערינו, כיום שמוליק קראוז הוא אדם קשיש, תשוש גופנית, נע על כסא גלגלים עם מטפל צמוד מהמזרח הרחוק, תראה אותו לפעמים בשבת שטופת שמש מגיע לטיילת לספוג אוויר צח….

  10. פוסט נפלא, ערן. בדיוק לפני שבוע ראיתי לראשונה את הדוקומנטרי “אצלי הכל בסדר”. התרגשתי עד דמעות. אחח…שמוליק קראוס. אכן, אין עוד דיסוננס כמוהו במוזיקה הישראלית. רוך וקושי. יפה אמרת כשהשווית לג’יימס בראון.

  11. מאת מנחם גרנית‏:

    כל הכבוד ערן. לפני שבועות אחדים חגגנו ברשת ג’ סופשבוע שמוליק קראוס. אין ספק ששמוליק הוא המוסיקאי הישראלי הראשון שהביא אקורדים מערביים לארץ ישראל.
    אגב, קראוס עצמו סיפר לי פעם על מפגש מעניין שהיה לו כאן בארץ עם האמהות והאבות (ההרכב הקליפורני ההוא משנות השישים). אפשר למצוא מקבילות הרמוניות בין החלונות לבין האמהות והאבות (בלי ממה קאס…).

  12. מאת דניאל אליוף‏:

    אחלה פוסט. נחמד לראות שהשתמשת בסריקה לתקליטון שאני עצמי עשיתי לתקליטון שהיה ברשותי לא מזמן. באמת יצאה לי אחלה סריקה. נחמד שהשתמשת בה…..

  13. מאת ערן דינר‏:

    דניאל – אחלה שסרקת גם, אבל הסריקה הזאת היא דווקא שלי..

  14. מאת דניאל אליוף‏:

    ראשית, אני מצטער על מה שכתבתי למעלה. מבדיקה שעשיתי הבנתי שטעיתי והסריקה שלך זהה מאוד לסריקה שהעליתי בעבר לאחד הפורומים. שנית, בנוגע לתקליט האורגינלי של החלונות הגבוהים. ההדפסה האורגינלית של התקליט יצאה על לייבל הד ארצי אדום! (ולא ירוק. הירוק הוא הדפסה חוזרת). במקרה ראיתי את התקליט האורגינלי היום באחת החנויות (לא על המדף, אלא עותק השמור לאספנים בלבד) כולל הפוסטר עם 4 הגלויות! המוכר רצה 130 ש”ח. על אף שכל הסט היה במצב טוב מאוד, לדעתי מדובר עדיין במחיר גבוה עבורו.

  15. מאת ערן דינר‏:

    אני חושב שזה מחיר הוגן לתקליט כזה כולל הגלויות, ומקבל שיתכן שאתה צודק לגבי צבע התוית, למרות שאודה שלא ראיתי אף פעם אחד עם תוית אדומה, והיות שהוא היה להיט ונמכר היטב היית מצפה שיהיו כאלה.

  16. מאת מתי ג'י‏:

    ערן, לי דווקא נראה שבגלל כל הקטעים של הורדות בלתי-חוקיות מהנט, דווקא היום שיתוף פעולה של כמה חברות תקליטים הוא הרבה יותר הגיוני והרבה יותר וודאי מאי-פעם.
    רימסטר של החלונות הגבוהים יהיה כשיגיע הזמן… אני בטוח שיש מי שחושב גם על זה.

  17. מאת Michael Caditz‏:

    +I have hundreds of Israeli vinyl records 1960

  18. פינגבאק: זה מסתובב » Blog Archive » re: מסתובב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.