זמר נוגה

כשג’יימס בראון מת ישר חשבתי על שמוליק קראוס. לא יודע למה. הם אמנם בני אותו דור (קראוס צעיר מבראון בשנתיים) אבל כמובן שקראוס יבדל”א עוד איתנו, חי ובועט ואם לשפוט לפי האלבום האחרון שלו “יום רודף יום” שיצא לפני כשלוש שנים, גם גם בכושר מצוין. זה בניגוד גמור לבראון, שחי על תהילת העבר ולא עשה שום דבר חדש ומעניין לפחות ב-20 השנים האחרונות לחייו. אבל יש דמיון בין שניהם באופן שבו הכשרון הגדול, החדשנות והמרכזיות של כל אחד מהם בסיפור של המוזיקה, בראון במוזיקה השחורה בארה”ב וקראוס בפופ הישראלי, חיפו במשך הרבה שנים על אישיות בעייתית ונטיה להסתבכויות לגמרי לא סימפטיות.
שמוליק קראוס. בגלויה שצורפה לעטיפת האלבום של החלונות הגבוהיםשניהם התחככו לא פעם בחוק וגם ישבו, ולשניהם היתה היסטוריה של אלימות כלפי בנות זוגם וגם כלפי עוד כל מיני אנשים שבמקרה באו להם לא טוב. והנה, למרות כל זה המעמד שלהם כחלוצים ומהפכנים מוזיקליים לא נפגע כתוצאה מכל הבלאגנים האישיים האלה. אולי, מותר ללחוש בזהירות, המיתוס סביבם אפילו התעצם כתוצאה מזה. למוזיקאים, ולאמנים בכלל, סולחים על הרבה מאד. כמובן, בתנאי שהם מוכשרים מספיק. שמוליק קראוס עזר להמציא את הפופ הישראלי עם החלונות הגבוהים, והלחין שירים כמו בובה זהבה וזמר נוגה ועוד עשרות אחרים, ועל זה הוא יזכה להוקרה וכבוד ופרסים וימי שידור מיוחדים כל חייו, אפילו שכולם מכירים היטב גם את הסיפורים על הצד השני שלו. מה מרתק אותנו תמיד באנשים האלה, שמשלבים בטבעיות לא ברורה בין רגישות ועדינות של אמן לבין מיומנות חברתית של בבון? אולי זו הפראות ושימת הזין שמשתלבות כל כך טוב באתוס הרוק’נ’רולי, ואולי זו התעוזה שבהליכה על הקצה שמזינה את שני הצדדים הלכאורה הפוכים האלה. הניגוד החריף בין יצירה נשגבת לבין הטיפוס הפרובלמטי שמאחוריה מייצר דיסוננס די רציני. אז יש אנשים שמצהירים שהם עושים הפרדה בין היוצר ליצירתו, אבל האמת היא שזה בלתי אפשרי. לא אצל ג’יימס בראון ולא אצל אייק טרנר או ארתור לי ובטח שלא במקרה של שמוליק קראוס, שסיפור ישיבתו בכלא בתחילת שנות ה-70 הוא חלק בלתי נפרד מהמיתוס של “מדינת ישראל נגד קראוז שמואל” וסיפורי האישפוזים שלו, הנפילות והגאולות החוזרות ונשנות, מספקים את המסגרת להבנת היצירה שלו. גם כאן כמו שקורה בדרך כלל השערוריות והדימוי האישי המפוקפק הזינו וממשיכים להזין את התדמית הציבורית של האמן במקום לפגוע בה.

למה התחלתי עם כל העניין הזה של קראוס? כי ממש עוד מעט, באפריל השנה, ימלאו 40 שנה לאלבום של החלונות הגבוהים. תקליט שיש קונצנזוס גורף לגבי המעמד הקלאסי שלו במוזיקה הישראלית, ואחד הבודדים שאפשר לומר עליהם שבאמת אף תקליטיה ישראלית אינה שלמה בלעדיו. בצדק הוא זכה למעמד הזה. נכון שעשו פה פופ וגם רוק’נ’רול עוד קודם, ולהקות הקצב חרשו את מועדוני רמלה כבר כמה שנים טובות כשהתקליט הזה יצא, אבל רק כאן – באחד עשר הלחנים של קראוס למילים שנעות על הטווח שבין רחל לחנוך לוין וברמת הפקה שלא נודעה כמותה עד אז בארץ, ועם מטאור כמו אריק איינשטיין כסולן – הפופ נכנס בדלת הראשית לזרם המרכזי של הזמר העברי. אבל התקליט הזה ראוי להיות על כל מדף לא רק בגלל הערך ההיסטורי שלו, אלא בעיקר מפני שזה אלבום שב-40 שנה לא איבד דבר מהרעננות והטריות שלו, וישמע נפלא גם לאוזניים צעירות היום.

ג'וזי כץ על הגלויה שצורפה להדפסה המקורית של אלבום החלונות הגבוהים40 שנה לאלבום כזה הוא אירוע שבכל מקום נורמלי היו מציינים ברימאסטר מושקע ומורחב, ומלווים בפסטיבל תקשורתי שלם. פה, אם זה יקבל בוקסה של 150 מילה בין ראיון עומק עם כוכבן טלנובלות חלול לבין איזו דוגמנית שמוציאה קלטת לילדים, זו תהיה חתיכת הישג. קלישאה קלישאה אבל אתם יודעים שזה יהיה בדיוק ככה. צריך לקוות שלפחות בהד ארצי מתכננים לעשות משהו לרגל היארצייט העגול. למשל להוציא גרסה חדשה של האלבום שלא נגעו בו מאז שיצאה גרסת הדיסק הראשונה בתחילת שנות ה-90, ולטפל קצת בסאונד שלו כי התקליט המקורי* של החלונות נשמע פנטסטי, וממה ששמעתי גרסת הדיסק הנוכחית לא בדיוק עושה צדק עם הצליל שלו.

לחלונות יש גם מספיק חומר מוקלט לאלבום שלם נוסף של בונוסים. הנדירים ביותר הם ארבעה שירים מתוך ההופעה ההיסטורית באולימפיה בפריס, שם הופיעו עם יפה ירקוני, התאומים, אילנית ועוד אמנים בסוף 67′. החלונות הגבוהים ביצעו שם את “אהבה ראשונה”, “כל השבוע לך”, “זמר נוגה” ו”אל אל ישראל” שבנוי על הלחן של יחזקאל. עוד יצאו לחלונות הגבוהים תקליטון עם גרסאות בצרפתית ל”אל אל ישראל” ו”חייל של שוקולד”, ועוד ארבעה שירים באנגלית יצאו בלונדון על שני תקליטונים. בנוסף לאלה יש שירים כמו “אלישבע מה נחמדת” שהוקלטו בהרכב השני, קצר הימים של החלונות, עם אלי מגן בנעליו של אריק איינשטיין וגם קוריוזים כמו “פגישה במילואים” מאלבום האוסף של שירי מלחמת ששת הימים “ירושלים של זהב”. זה נשמע מבטיח אבל הסיכוי שנראה את החלונות הגבוהים במהדורה מורחבת כפולה הוא די נמוך. הסיבה לכך היא שהאלבום שייך להד ארצי, בעוד שרוב החומרים האחרים הוקלטו דווקא בסי.בי.אס. (היום אן.אמ.סי). על אלבום ההופעה מהאולימפיה לא ברור אם יש למישהו בארץ זכויות.

אל אל ישראל, התקליטון. סימן ה-A על התווית מציין שזהו עותק דמו (קליק להגדלה)אחרי האולימפיה, שמוליק קראוס החליט לנסות לפרוץ עם החלונות הגבוהים באירופה. עוד בזמן שהם שהו בצרפת יצא שם התקליטון עם שני השירים בצרפתית, אבל אחר כך אריק איינשטיין החליט שהספיק לו ורצה לחזור לארץ. פעם אחת עוד הזעיקו אותו ללונדון להשתתף בהקלטת התקליטון הראשון שיצא שם – Maybe someday / Your eyes. שני השירים משם הוקלטו אחר כך מחדש בעברית, על אותו פלייבק, ויצאו בארץ כ”כמה נעים” ו”בואו ונרים כוסית”. כשהגיע הזמן להקליט תקליטון שני, איינשטיין כבר לא היה בתמונה. בשנת 68 שמוליק וג’וזי הקליטו עם זמר אנגלי בשם רלף מרפי את שני השירים האלה (וגם גרסה אנגלית ל”בית הערבה”, שלא יצאה על תקליטון רשמי עד כמה שידוע לי). השיר הראשון, גרסה נוספת ודי בומבסטית ל”אל אל ישראל”, הפעם עם מילים אנגליות (של מרפי) על סיפור דוד וגולית. משהו שבטח נשמע מאד לעניין אז, עם גל האהדה לישראל שאחרי מלחמת ששת הימים. השיר השני, המעניין יותר לדעתי, בנוי על הלחן של “בובה זהבה”, גם כן עם טקסט באנגלית שסיפק רלף מרפי.


The High Windows – El El Israel.mp3
[audio:http://mistovev.haoneg.com/files/highwindows/the%20high%20windows%20-%20el%20el%20israel%20(7%20inch%20english).mp3]
The High Windows – Anybody needs a lover.mp3

[audio:http://mistovev.haoneg.com/files/highwindows/the%20high%20windows%20-%20anybody%20needs%20a%20lover.mp3]

החלונות הגבוהים, El El Israel / Anybody needs a lover, 1968
לייבל: CBS London
מס. סידורי: 3437
פורמט: 7″ 45RPM
מיקס: מונו
מעבד: קן וודמן
מפיק: מרווין קון

האזנה נוספת
החלונות הגבוהים (הד ארצי).
קטעים נוספים של שמוליק וג’וזי באוסף שבעים שמונים (הד ארצי)
עוד חלונות: בואו ונרים כוסית באוסף זר כוכבים (NMC) או באוסף המוסיקה הישראלית הישנה והטובה חלק ב’ (NMC), כמה נעים באוסף פזמון חוזר (NMC), בפסקול הסדרה פלורנטין (NMC) ובאוסף של ג’וזי כץ התשמע קולי (הד ארצי). אלישבע מה נחמדת באוסף שירי הסבנטיז ומתוק הקול באוזניים (התקליט), באוסף שירי מרים ילן שטקליס (NMC) ושוב, באוסף של ג’וזי כץ התשמע קולי (הד ארצי).

* יש הרבה מאד עותקים של החלונות הגבוהים בחנויות התקליטים. למצוא אחד טוב זה קצת כמו לבחור אבטיח. את ההדפסה המקורית, זו שנשמעת טוב מכולן, תזהו לפי צבע התווית של הד ארצי על גבי התקליט עצמו, שצריכה להיות ירקרקה ומבריקה, ולפי התקליט עצמו שהוא מעט יותר עבה ופחות גמיש מתקליטים שהודפסו בשנות ה-70 וה-80. עטיפת התקליט צריכה להיות בעלת ציפוי מבריק (למינציה) בצידה הקדמי. לאלבום המקורי צורפו גם ארבע תמונות בגודל גלויה (וזה שנה לפני הביטלס, שצירפו תמונות שלהם לאלבום הלבן), אבל הסיכוי למצוא אותן היום הוא די קטן. הישמרו מפני הדפסות מאוחרות יותר שבהן התוית צהובה והעטיפה ללא למינציה (וגם הסאונד זוועה).

להלן כמה עניינים מנהלתיים שוטפים
בשבוע הבא ירדו מהשרת השירים שצורפו לפוסטים של נובמבר: גילה אדרי, שובבי ציון, הבמה החשמלית והאריות. אז הזדרזו והורידו.

אם טרם נרשמתם לרשימת התפוצה של זה מסתובב תתביישו. כשתסיימו להתבייש תירשמו.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

18 Responses to זמר נוגה

  1. פינגבאק: זה מסתובב » Blog Archive » re: מסתובב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.