החולם

נסיעה שגרתית של צהרי שבת. כשאני מגלה באיחור שהקייס של הדיסקים נשאר בבית, אני משוטט בין התחנות ברדיו ונוחת על 103. יש להם רצפים עבריים לא רעים בסופי שבוע. לפעמים אפילו מגניבים איזו הברקה. הנה אחת כזאת מגיעה מתחת לגשר ראשון, כשפתאום ממלאים את חלל האוטו שני קולות גבוהים וגיטרה אקוסטית, ואגדת ילדים מוזרה על עליסה, חתול ושפן וטווידלדי וטווידלדם. זה נשמע עדין מדי מכדי להיות שיר של להקה צבאית אבל כן, זה היה מי היה החולם שכתב עלי מוהר והלחין יאיר רוזנבלום, והפליאו לשיר אפרים שמיר וירדנה ארזי כשעוד שירתו יחד בלהקת הנח”ל. איזה יופי. טוב, לגבי רוזנבלום זה ברור. הוא הרי היה בשיאו באותן שנים אבל איזה מלך עלי מוהר. כולה היה צוציק בן 24 ואיזה טקסט הביא. כל כך הייתי מבסוט לגלות מחדש את השיר הזה, שהוא המשיך להזדמזם לי בראש כל השבוע. ככה עבר כמעט שבוע עם זמזום פה זמזום שם, עד שביום חמישי הגיעה הידיעה על מותו ונחתה עלי כמו משקולת של שני טון.

עכשיו מוהר ז”ל מצטרף לחבורה ההולכת וגדלה של דמויות שנעלמו לנו מהנוף בשנים האחרונות. תמיד הרבה לפני הזמן, וכשהן מותירות אחריהן חלל גדול שלא ברור אם יש או יהיה בכלל מי שימלא אותו. מאיר אריאל, עוזי חיטמן, אריק לביא, נעמי שמר, אהוד מנור, יוסי בנאי, וגם חנוך לוין ונתן יונתן, כולם אנשים שהתרגלנו כל כך לנוכחותם הטובה והמעשירה בחיינו, שלקחנו אותה כמובנת מאליה. כאילו הם היו שם תמיד ואך טבעי הוא שגם ימשיכו ללוות אותנו. מוהר היה צעיר יותר מרוב האחרים אבל כמותם, ייצג פן של התרבות הישראלית שפשוט הולך ונשחק ומתפוגג לנגד עינינו.

הרבה נאמר ונכתב בשבוע האחרון על עלי מוהר, על הטור שלו בהעיר, שיריו, אהבתו להפועל, געגועיו לפריס וקנאותו לעברית. מעבר לכל אלה, נראה לי שמה שאפיין אותו הוא רגישות מופלגת, וחוש מידה נדיר. כתמלילן, עוד עיסוק שהולך ונכחד, הוא היה אי של עידון בתוך תרבות שהולכת והופכת יותר ויותר וולגרית. כמה הולם היה שם האלבום הראשון, הנפלא, שהקליט עם יוני רכטר – “בגובה העיניים”. הכתיבה של מוהר תמיד היתה בגובה העיניים. היתה לו היכולת הנדירה לבטא רגש פשוט, אפילו נאיבי, בלי להיכנע לרגשנות. להיות רומנטיקן אבל להישמר מפני הקיטש, לכתוב טקסט נוסטלגי ולא להיות דביק. לערבב שפה גבוהה ושפת דיבור ולעולם לא לגלוש למליצות. אני חושב שזה לא מקרה שבהקדמה ל”זו אותה האהבה”, הביוגרפיה שחיבר מתוך שיחותיו עם אריק איינשטיין ושיצאה לפני מספר חודשים, הוא תיאר את איינשטיין כמי שסוד קסמו ביכולת לשמור לאורך כל השנים על האיזון הדק שבין רגש לרגשנות. “מבלי לחטוא ולו פעם אחת בזיוף רגשי, דומה שחוש מידה דק כשערה שומר עליו – הן משטחיות של ביצוע מיופיף וריק מרגש, ובעיקר מהפרזה”, הוא כתב שם, והמשפט הזה, שהיה יכול להופיע השבוע בכל אחד מההספדים שנכתבו על מוהר עצמו, מלמד עליו לא פחות משהוא מתאר את איינשטיין.

מה שמביא אותנו לשני השירים שמלווים את הפוסט הזה של זה מסתובב. באופן טבעי הלכתי לחפש בתקליטיה את השירים המוקדמים ביותר של עלי מוהר. מצאתי שני שירים מצוינים שהוא כתב כבר ב-71, אפילו שנה לפני “מי היה החולם”, לאלבום של שובבי ציון – “כישוף רחוק” הסוריאליסטי והמוזר, ולעומתו “שש בבוקר” העולץ. יתכן שאלה הראשונים שלו שהוקלטו. ממה שידוע לי אני לא יכול להגיד בוודאות, אבל זה בהחלט נשמע הגיוני. בכל אופן התקליט של השובבים יצא בדיסק וזמין גם היום לכן המשכתי הלאה, לפעם הראשונה שבה כתב להיט ענק באמת. זה קרה ב-73 עם “שש עשרה מלאו לנער” של גבי שושן. שושן היה אז בשיא ההצלחה שלו, אחרי שהיה חבר ב”שוקולדה” לצד צביקה פיק, כיכב ב”שיער”, השתתף בסרטים כמו “השוטר אזולאי” ו”קזבלן” והיה חבר ב”אחרית הימים”. “שש עשרה מלאו לנער” סיפק לו את הלהיט הגדול ביותר שלו עד אז, ולמעשה גם עד היום. באותה שנה יצא גם אלבום הסולו הראשון שלו, “נער שחור עיניים”, בהפקה מוסיקלית של קובי אשרת. האלבום שיצא בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים היה הצלחה מסחרית גדולה, אפילו שבעצם זה היה תקליט די מוזר שחציו עברית וחציו אנגלית, איפשהו על התפר שבין הפופ העברי, ששושן שאף להשתלב בו, לרוק של להקות הקצב שמהן צמח. עלי מוהר כתב תמלילים לשלושה מבין ששת הקטעים שהרכיבו את הצד הראשון, העברי, של התקליט. המוכר שבהם היה כמובן “שש עשרה מלאו לנער”. שני הנוספים לא הופיעו מאז לא באוספים של גבי שושן וגם לא בזה של מוהר. “עין בלי דמעה” (לחן: צביקה נוי, קובי אשרת וגבי שושן), שפתח את האלבום ו”רוברט כץ” (לחן: קובי אשרת). הנגנים שמלווים את גבי שושן בהקלטות הם איציק ברנס (גיטרה), יוסי אטיאס (תופים) ואבי סרוסי (בס). אותו הרכב שניגן כעבור שנה בהפקה נוספת של קובי אשרת – אלבום הסולו היחיד של עוזי פוקס.

גבי שושן – עין בלי דמעה.mp3
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/eli/gabby%20shoshan%20-%20ain%20bli%20dimaa.MP3]
גבי שושן – רוברט כץ.mp3

[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/eli/gabby%20shoshan%20-%20robert%20katz.MP3]

גבי שושן, נער שחור עיניים, 1973
לייבל: ישראדיסק
מס. סידורי: SI 31046
פורמט: LP
מיקס: סטריאו
עיבודים: קובי אשרת
מפיק: דני ויסמן

האזנה נוספת
עלי מוהר: באוסף וכך התחיל העצב המתוק (הד ארצי), ובאלבומים המשותפים עם יוני רכטר בגובה העיניים (הליקון) ומחשבות ואפשרויות (הד ארצי)
גבי שושן: האוסף הכפול (NMC)
“מי היה החולם”: באוסף גשם אחרון: השירים היפים של יאיר רוזנבלום (הד ארצי) או באוסף של ירדנה ארזי יש ונדמה (NTE)

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

9 תגובות בנושא החולם

  1. מאת skook‏:

    חזק וברוך !
    גם חינוך וגם מוזיקה טובה!
    רק שעד היום יש אנשים שחושבים שמוהר היה ערבי (עלי)
    המשך לשטוף אותנו בתדירות יותר גדולה !

  2. מאת אלון מליס‏:

    שלום ערן!
    אני רוצה לברך אותך על המאמצים ועל התוצאות.אתה גורם להנאה וכל אי-מייל שלך מרגש אותי מחדש.שלא יגמר לעולם.איך שהזמן רץ ואנחנו,בני החמישים פלוס,כבר שייכים להיסטוריה.
    אם כבר נוסטלגיה אולי תקדיש מספר מילים על חנויות התקליטים הישנות של שנות השישים -שבעים:
    “אלחוט”- רחוב אבן גבירול.
    “סטודיו”-רחוב הס פינת אלנבי.
    “סקלה”- בן יהודה ליב בוגרשוב.
    “אלגרו”- ליד קולנוע “מתמיד” ז”ל ואחר-כך ברחוב שינקין לפני שמושג “שינקינאות” ניכנס ללקסיקון.
    “רון”- “פאסז הוד”.
    “מלוס” רחוב אבן גבירול מול גן העיר.
    ויש עוד צריך להזכר.
    בהצלחה.

  3. מאת תמר הג'ינג'ית‏:

    חבל שעלי מוהר כבר לא כאן לקרוא את אחד המאמרים הכי נכונים ומרגשים שכתבו עליו.
    תודה, ערן! הצלחת שוב לעורר געגוע…
    המילים היפייפיות של השיר המצורף, שלוחות לך – שתמשיך לכתוב ותהיה לנו בריא, ותגלה לי בבקשה באיזה תקליט/ דיסק אפשר לאתר אותו.

    כל עוד

    מילים: עלי מוהר
    לחן: יוני רכטר

    ילד הולך ברחוב
    בבוקר בהיר של תשרי
    אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
    גבר הולך אחריו
    משגיח, רואה – לא – נראה
    ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה…

  4. מאת ערן דינר‏:

    יקירתי, היה הרבה יותר פשוט כשיכולת לשאול אותי שאלות כאלה מעברו השני של השולחן..

    “כל עוד” מופיע באלבום המשותף (השני) של יוני רכטר ועלי מוהר “מחשבות ואפשרויות” משנת 95′, וגם באוסף של יוני רכטר “בכל פעם שאני מנגן” שיצא לפני כשנה.

    ד”ש עם שיר לחבר’ה 🙂

  5. מאת יוסי‏:

    פוסט מרגש. מדגיש את האמת מאחורי המילים הכובשות של האדם.

    ומה לגביי התקליט התכוונות שלו עם רכטר, האם הוא לא נכלל בספר דברי הימים הנצחי של השניים?

  6. מאת די די‏:

    “התכוונות” לא מוגדר כפרוייקט משותף, למען האמת.
    אם אני לא טועה, זה האלבום היחיד (מלבד “עוד סיפור” הקצת נחמד קצת מיותר) של יוני רכטר לבד לבד.

  7. מאת אביבה‏:

    יופי של הספד.

    משהו מאוחר לגבי “שובבי ציון”: הגרלתי השבוע בדרך לא דרך את הדיסק של “ההוא”, האלבום של יושי שדה וקובי רכט. נהניתי להאזין, אבל איזה פספוס – יש שם כמה שירים נהדרים, אבל הסאונד מאוד dated, לא שרד את הזמן (נוטה יותר לאייטיז מאשר לכל דבר אחר) והקלטות השירה עושות עוול לקול של רכט ומנסות להוציא ממנו משהו שהוא לא (או סתם להסוות את כישורי השירה הקלאסית הדלים של השניים).

  8. פינגבאק: זה מסתובב » Blog Archive » re: מסתובב

  9. מאת בועז‏:

    יש ב”ההוא” כמה שירים מצויינים. זה נכון

    והצרה הצרורה של הרבה מאוד אלבומים זה הצורך העז של היוצרים להיות “עדכניים” מבחינת הסאונד, וליישר את הצליל שלהם לפי “המקובל” באותו זמן

    זה דפק תשעים אחוזים מהתקליטים שנעשו בשנות השמונים. אי אפשר להאזין להם, אך ורק בגלל הסאונד הנורא של הסנרים, והתיפוף החדגוני וזה מה שיקרה גם ל”בית הבובות” “סינרגיה” “היהודים” וז’אקו אייזנברג בעוד עשר שנים.

    אף אחד לא יוכל להאזין לזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.