האריה השואג

כשמתעסקים במוזיקה מלפני 30-40 שנה, די אלמנטרי שמעלים באוב כל מיני שמות שכבר מזמן לא נשמעים מוכרים לרוב האנשים. ובאמת, רוב האמנים שכיכבו בפוסטים הקודמים כבר לא פעילים הרבה שנים. אבל הלהקה שנדבר עליה הפעם דווקא חיה וקיימת ומופיעה. למרות שנות האור שחלפו מאז שכיבדו את במות מועדוני הקצב של רמלה, בת ים ותל אביב, גם אם ההרכב השתנה פעמים רבות, ואפילו שעכשיו הסט שלהם מורכב בעיקר מקאברים לקלאסיקות סיקסטיז וסבנטיז, אפילו אבבא ובי-ג’יז אם תבקשו, זה די מדהים אבל גם היום חיימון אלגרנטי עדיין מופיע עם האריות.

אם ככה, אז האריות הם להקת הרוק הותיקה ביותר בישראל. 40 שנה על הבמה. התשובה הישראלית לרולינג סטונז? לא באמת. אם להשוות, אז לאריות יש כבר יותר במשותף עםסבן התותח סידר לנו קמפיין. האריות (קליק להגדלה) הקינקס. גם האריות, כמו הקינקס, הוקמה על ידי שני אחים – חיים ושוקי אלגרנטי. שתי הלהקות פיספסו איכשהו את הביג-טיים, שתיהן עמדו בצילן של להקות גדולות, מצליחות ונחשבות מהן אבל בעיקר, שתיהן היו להקות סינגלים מובהקות שהיו בשיא כוחן כשעשו רוק’נ’רול ישיר, פשוט ופופי.

על האריות קצת מסתכלים היום עקום בגלל זה. הרבה פעמים מזכירים אותם בנשימה אחת עם הצ’רצ’ילים, אבל הצ’רצ’ילים היו אז ונשארו גם עכשיו הלהקה המוערכת, ה”מחתרתית” ומכאן – החשובה יותר. האריות באמת לא היו מתקדמים כמו הצ’רצ’ילים, הם לא הקליטו עם אריק איינשטיין ולמרות שניסו, לא השתלבו בממסד כמו הרבה חברים שלהם שצמחו לידם ובעקבותיהם במועדוני הקצב. הם לא הוציאו מעולם אלבום, אבל המקום שלהם בסיפור לידתו של הרוק בישראלי משמעותי לא פחות וכשבודקים אותם קצת יותר ברצינות מגלים שבימיהם הגדולים הם כתבו והפיקו יופי של דברים, וגם חידשו לא מעט. למשל ב-72, כשהקליטו את “Give me”, והיו לראשונים שעשו כאן רגאיי כהלכתו.

כשהגיעו להקליט את התקליטון הראשון שלהם, האריות כבר היו להקה די ותיקה. האחים אלגרנטי הופיעו יחד כבר משנת 64, וכעבור כשנה פגשו באחת מהופעותיהם חייל צעיר בשם חיים סבן שאמנם לא ידע לנגן או לשיר אבל אינסטינקטים עסקיים בריאים כבר היו לו. סבן היה להוט להקים להקה וסיפר לאחים שיש לו ביד חוזה להופעות בבריכת “גלי גיל” ברמת גן. שוקי וחיימון עשו אחד ועוד אחד, וצירפו אותו ללהקה. אחרי הכשרה מזורזת סבן התחיל לנגן בס ולשיר קולות בהופעות של האריות, וכבר מההתחלה שימש גם כאמרגן ומנהל ההופעות. די מהר התברר שכדי לעלות ליגה האריות היו זקוקים לנגן קצת יותר רציני ממנו, וסבן עבר סופית לכסא המנג’ר. בדיעבד זה היה הרגע המכריע בסיפור של האריות. מהרגע שבו נחת בטריטוריה הטבעית שלו סבן התחיל לדחוף את האריות לכל מקום אפשרי. הוא הפך את האריות ללהקת הבית של מועדון “רינגוס” בבת ים, הריץ אותם להופעות בכל הארץ, לא פעם שניים ושלושה סטים בלילה במועדונים שונים. הוא גם שידרג את ההרכב כשצירף לאלגרנטים את הגיטריסט דוד יפרח, הבסיסט והזמר דני שושן מלהקת הנסיכים והמתופף משה בויאנג’ו מכוכבי הכסף. אחר כך השיג להם חוזה הקלטות אי.פי. ותפקיד אורח בסרט של אורי זהר והגשש החיוור – “השכונה שלנו”, אחת ההופעות הבודדות של להקת קצב בסרט ישראלי.

סחה על הקימונו. משמאל למעלה ובכיוון השעון: דני שושן, שוקי אלגרנטי, חיימון אלגרנטי, דוד יפרח, משה בויאנג'ו (קליק להגדלה)ב-68 יצא התקליטון הראשון ובו ארבעה שירים מקוריים בעברית. חברי הלהקה התייצבו נרגשים ועטויי חלוקי משי להצטלם לעטיפה, במה שנראה כמו לוקיישן אותנטי על במת אחד ממועדוני הקצב שבהם הופיעו (שימו לב לקרטוני הביצים שמעטרים ברוב חן את התקרה). בתקליטון עצמו חתומים כל חברי הלהקה על המילים, הלחנים והעיבודים, כשחיימון, יפרח ושושן חולקים בתפקידי השירה. שני השירים בצד הראשון של התקליטון הם דווקא לא רוק’נרולים כמו שאולי הייתם מצפים לשמוע אלא דווקא שני שמאלצים רגשניים. אני מניח שזה, כמו ההחלטה המודעת לשיר בעברית, נעשה כחלק ממהלך מתוכנן שנועד לרכך את הדימוי הפרוע של להקת הרוק מהמועדונים, כדי לנסות ולהכנס לרדיו. בזה האריות לא שונים מהצ’רצ’ילים (שגם נוהלו על ידי סבן, יחד עם יהודה טלית), שנקטו באסטרטגיה דומה כשהוציאו כעבור שנה תקליטון ראשון שבצדו האחד שיר אהבה מתקתק (“Too much in love to hear”), ובשני סלואו שמאלצי (“Talk to me”), ומעוד להקות שניסו באותו הזמן לפלס את דרכן לזרם המרכזי של הפופ הישראלי.

הנסיון הנואש הזה להתחבב על המיינסטרים ילווה את האריות גם בהמשך כשינסו שוב ושוב, בהרכבים וסגנונות שונים וכמעט תמיד ללא הצלחה, לזכות בהכרה. בכל אופן הפעם נסתפק בקטע אחד מהשניים האלה, “מאמא”, עם עיבוד קולות מפתיע שמעיד שמישהו כאן הקשיב בדבקות לביץ’ בויז. בצד השני הופיעו שני שירים שכבר היו יותר קרובים לקו המוזיקלי האמיתי של האריות, ולכן לפחות לדעתי גם היו טובים יותר. “משוגע לתלתליך” ששר חיימון אלגרנטי, מותח קו ישיר בין ליברפול לדרום תל אביב ונכלל בסופו של דבר באוסף של האריות שיצא ב-97 בפונוקול. השיר השני, “שובי נא אלי” מפנה את מרכז הבמה למי שהוא בלי ספק הזמר הטוב ביותר בלהקה – דני שושן. שושן הוא בין הגדולים שבזמרי הרוק הישראליים. עם קול חזק שבא מעומק הנשמה, רגישות רבה וכריזמה של כוכב. כעבור שנתיים עזב את האריות כדי לאייש את עמדת הפרונטמן בצ’רצ’ילים, והגיע איתם לשיאים שכמעט אף מוזיקאי ישראלי לא כבש מאז. מרתק לשמוע אותו כאן, בהקלטה הראשונה שלו, עדיין בשלב די גולמי. אולי עדיין בלי המיומנות הטכנית שהפגין אח”כ עם הצ’רצ’ילים בקאבר ל-Living loving של זפלין, או Junkies Monkeys and Donkeys, או אפילו בהקלטות אחרות שעשה עם האריות, אבל כבר מצויד בכל הכוח וההתלהבות שנדרשו לו כדי להגיע לשם.

האריות – מאמא.mp3
[audio:http://mistovev.haoneg.com/files/all/lions%20-%20mama.mp3]
האריות – שובי נא אלי.mp3
[audio:http://mistovev.haoneg.com/files/all/lions%20-%20shuvi%20na%20elay.mp3]
האריות – זכרונות.mp3

[audio:http://mistovev.haoneg.com/files/all/lions%20-%20zichronot.mp3]

האריות, סינגל ראשון, 1967
לייבל: RCA Victor / איסטרוניקס
מס. סידורי: ISC-0013
פורמט: 7″ EP 33RPM
מיקס: מונו
לחן, מלל ועיבודים: האריות
ליינאפ: חיים אלגרנטי (גיטרת קצב, שירה), יהושע אלגרנטי (גיטרה מובילה), דוד יפרח (גיטרות, שירה), דני שושן (בס, שירה), משה בויאנג’ו (תופים)

האזנה נוספת
האריות: האריות (אוסף) (פונוקול)
דני שושן: הצ’רצ’ילים – 1968-1969 / 1970-1971 (הד ארצי) – סט כפול שכולל את שני האלבומים הראשונים בתוספת בונוסים נדיבים.

פורסם בקטגוריה כל ההתחלות, כללי, להקות קצב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 Responses to האריה השואג

  1. פינגבאק: זה מסתובב » Blog Archive » re: מסתובב

  2. פינגבאק: זה מסתובב » Blog Archive » re: מסתובב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.