על מצבו הגרוע של קטלוג ההקלטות של הגשש החיוור כבר כתבתי כאן לפני ארבע (!) שנים. הנה הסיפור שוב בקצרה: התקליטים שליוו את עשר תוכניות הגשש לא יצאו מעולם על גבי דיסקים במתכונתם המקורית. מה שיצא במקום הוא סדרת אוספים שלא שמרו על סדר הקטעים המקורי, השמיטו חלק נכבד מהם, וטשטשו את הקשר שבין השירים והמערכונים לבין התוכניות שבהן הופיעו. בחלק מהקטעים בכלל השתמשו בהקלטות מאוחרות ולא במקוריות, וכל העסק נראה חלטוריסטי ולא מכבד את גוף העבודה המדהים באמת של הגשש – הרכב הבידור החשוב ביותר שהיה פה, אם דרושה למישהו תזכורת – שנבנה על פני שלושה עשורים.
אפשר לחשוב על כמה סיבות אפשריות למצב הזה. אחת מהן היא שהיעדרו של מנהל הגשש, אברהם דשא פשנל ז"ל, והאופן שבו מנוהל הארכיון העצום שהותיר אחריו, מונעים או מעכבים טיפול מחודש בחומרים, כמו גם שיחרור של חומרים חדשים שטרם נחשפו (פשנל, כך התגלה בסדרה המצוינת אודותיו, "פשה", ששודרה ביס לפני כמה שנים, היה מתעד כפייתי. כמה חומרי וידאו של הגששים בשיאם שוכבים לדעתכם בעזבונו?). אני מניח שזה קשור גם לעצם ההיקף של החומר. מדובר אחרי הכל בכ-25 תקליטים, קחו או תנו אחד או שניים, ולהוציא מחדש כמות כזאת של חומר, פלוס השקעה בשחזור הארט המקורי ואולי איזה שדרוג צנוע לצליל, זה סיפור די כבד לחברת תקליטים כיום.
באופן פרדוקסלי, דווקא האוסף המשולש של שירי הגשש שיצא לפני כמה שבועות, המוצלח כשלעצמו, רק מרחיק את היום שבו יראה אור מחדש כל החומר המוקלט שלהם. כמו במקרה של בנזין, שיציאת המהדורה הדיגיטלית לשני אלבומיה התעכבה שנים רבות בגלל שבשוק כבר היה אוסף שלה שנמכר היטב, גם כאן התסריט הסביר הוא שחברת התקליטים לא תטרח להשקיע כסף נוסף בגששים כל עוד יש לה מוצר שלהם שנמכר היטב. מה שבאסה.
במקום להתעצבן, החלטתי לעשות מעשה ולפצוח בפרויקט דיגיטציה לאלבומי הגשש שבתקליטייה שלי. הנה שני שירים מתוך שני האלבומים הראשונים, שכוללים שירים ומערכונים מתוכנית הבכורה של ההרכב, "שמחת זקנתי", מ-1964. שניהם לא נכללו באוספי הגשש הקיימים בדיסקים. השיר הראשון, "ספר לי", הוא שיר עממי שמקורו בלדינו, ובוצע בין השאר גם על ידי דרורה חבקין וג'ו עמר. זאת דוגמה טובה לאופי הכללי של התוכנית כולה, שמצד אחד עדיין מחוברת למסורת של "התרנגולים" – ההרכב שבו היו חברים שייקה, פולי וגברי קודם להקמת הגשש החיוור, ושהופק, כמו הגששים, על ידי פשנל – ומצד שני כבר פורצת אותה. אפשר לראות את זה גם בעטיפות שני התקליטים: בראשון (למעלה), נראים השלושה בהעמדה "תרנגולית" קלאסית, ממש עד לשמיטת היד הכאילו-טבעית של שייקה לוי; על עטיפת התקליט השני הם כבר מופיעים בפוזה קומית־אבסורדית כפי שייראו גם על עטיפות כל אלבומיהם הבאים.
גם בפנים נשמרת ההליכה הזאת בין הקטבים: מצד אחד שמירה על מה שעבד בתרנגולים, למשל ב"פנס בודד", הלחן היחיד של ארגוב כאן; מצד שני תפנית חדה מהקו ההוא לעולם חדש של השפעות: שירי אסירים ("עוזי עוזי", "מתי שוב נשתחרר"), שירים מיוון איטליה ("מה הוא עושה לה"), ערבית ("פלפילו" עפ"י פריד אל אטרש). יש פה גם – קצת – רוקנרול. הדבר המסקרן הזה קורה בעיקר בשיר השני שאציג לכם, "מה שיהיה יהיה", שמייצג היטב את האופן שבו נתפסה מהפכת הרוק בישראל בזמן אמת. כמו שציין יואב קוטנר ב"סוף עונת התפוזים" ובמקומות אחרים, הרוק נתפס פה כבדיחה, ורוב האדפטציות המוקדמות שנעשו לו נוצרו כפרודיות על "השגעון החדש". גם הרוקנרול של הגששים מסגיר תפיסה די פרימיטיבית של הרעיון, ופספוס מוחלט של רוחו, ועדיין יש בו חן.

הערה אחרונה: תוויות שני התקליטים נושאות את סמל הד ארצי, ומכאן שיוצרו שם, אבל על עטיפותיהם של שני האלבומים האלה אין אף לוגו של חברת תקליטים. הם הופצו עצמאית על ידי פשנל. זה מחזק את הסברה שהזכויות על המאסטרים – בהנחה שעדיין יש מאסטרים – מצויות בידי יורשיו. מה שמסביר כנראה את הבלגן בקטלוג הגשש שיאללה, באמת הגיע הזמן שנראה אותו מסתדר כבר.

הגשש החיוור – ספר לי
עממי, עיבוד: אריה לבנון
(הורדה)
הוסר לבקשת בעלי הזכויות בחומרי הגשש החיוור

הגשש החיוור – מה שיהיה יהיה
מילים: עמוס אטינגר, לחן: מישל קולומביה, עיבוד: דובי זלצר
(הורדה)
הוסר לבקשת בעלי הזכויות בחומרי הגשש החיוור

הגשש החיוור במועדון הסנטר הכפול, תקליטים 1 ו-2, 1964
שירה: שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, גברי בנאי
במאי: שייקה אופיר
מפיק: אברהם דשא (פשנל)
ניהול מוזיקלי: אריה לבנון