ארכיב ינואר, 2008

פוסט אורח: משהו על הקסטה הראשונה של זקני צפת/ אודי שרבני

25 בינואר, 2008

"קסטה". המילה הזאת לבדה משרה אווירת אבק. קסטה זה מכסה שבור, קסטה זה TDK-D90, קסטה זה לכתוב עם היד את שמות השירים בפונט שקרוי על שמך בלבד, כתב היד שלך; "טיימס ניו אתה". קסטה זה האבק שלך? שיהיה.
ככה זה תמיד מתחיל עם קסטות; מישהו אמר למישהו, מישהו העביר למישהו וזה עובר הלאה. זה כמעט ולא קיים, לשונית, באף מדיום אחר. המקריות הזאת שקשורה לשמועה, לשמועות. זה תמיד היה (ולא יחזור) "הגיעה אלי קסטה". לא תקליט, לא דיסק ולא קובץ mp3. הגיעה אלי קסטה. וככה זה הגיע גם אלי – מחבר טוב שקיבל אותה מאיזה בת דודה מעירוני א. 'זקני צפת'. קסטה.

הזמנים ההם היו עם ריח חדש
לפעמים אתה הולך ברחוב ופתאום מריח משהו שהאף שלך לא היה מורגל אליו. וכמו דמות קומיקס שמובלת אחרי שובל הריח, אתה נכנס לבית ממנו יוצא התבשיל.
נניח, ל"רוקסן".
במבט לאחור, כמו בכל מבט לאחור, כל תקופה נראית כסוף עידן תמימות, אבל נראה שזה מתלבש טוב במיוחד על תחילת שנות ה-90. עירוני א' הייתה אז סיאטל הישראלית, ורוקסן היה ה-מועדון של הרוק הישראלי. כל הלהקות הופיעו שם, כל תחרויות הרוק היו שם, כל ההחתמות נעשו שם וכל הבירות נמזגו שם. וכן, כל הפירפורים של אחרי זה, פירפורי מוות נוסח 'מות התקופה' גם פורפרו שם; מתנגדי הטכנו נצמדו לרמקולים בערבי "מוות לטכנו" שהתקיימו ומיאנו להשלים. אבל לפני זה סיאטל פרחה, תל אביב ביעבעה, ודימויים על חולצות פלאנל הרסו יותר חולצות מכל מכונת כביסה. והיה מאור כהן.
בגלל תחלופות רציניות בכל העמדות, הפכה זקני צפת עם השנים ל"מאור כהן וזקני צפת" (הגירסה האלנבית לאריק ברדון והאנימלס? נניח). אבל בהתחלה בהחלט היתה שם להקה. ארבעה חברים מעירוני א' שאהבו לעשות רעש ולהקליט אותו בטייפ דאבל-קאסט. מאור כהן בשירה, יוני בן טובים על הבס, אורן לוטנברג גיטרה ועדיאל פורטוגלי על התופים. שלא תחשבו- אני חוטא ברומנטיזציה, אין ספק. היו ברוקסן להקות טובות מהם: איפה הילד הצליחו יותר, תערובת אסקוט הושמעו יותר, הקספרים סימפלו, ורעש היו פנטסטיים בדרכם. אבל היה משהו דווקא בזקני צפת שפרץ החוצה בהשפרצה נערית שבדיוק תאמה את הזמנים ההם.

"השיר הבא מוקדש לשחר, שהוא הבן של שמעון, שהוא האבא של צורי מהאולפנים. גם לרינגל, קח, קח, קח"
ההופעות שלהם היו תוהו ובוהו. סטייג' ג'מפינג, פוגו עצבני, סטנד-אפ בין שיר לשיר, ופדאל וואו ווא פתוח עם טראבל תמידי. מגוון השירים לא היה רב, והתבסס על אילתורים ועל שירי הקסטה. לימים היו אלה שירי האלבום הראשון. רובם ככולם שמרו על אותו הצביון של הקסטה. הציטוט שלמעלה בעצם מראה את העניין של הזקנים אז: כמה חברים מבית ספר שמקדישים שיר לחברים אחרים. המהות של להקות רוק'נ'רול צעירות. טוב, חוץ מהקטע של הלתפוס בחורות.

מה עם הקסטה, טוב 'הקסטה'
אווירה של חדר ביתי. טייפ ששמים על שולחן וסופג כל מה שהוא יכול. פידבק מהגיטרה של לוטנברג כמו שכל מתבגר מכיר בזמן שהוא שוכח להנמיך, מפוחית של מאור כהן שהיא כמעט פארודיה על נגינת מפוחית, ומיקרופון עם דיסטורשן.
הקסטה נפתחת עם "ריקי" בהופעה חיה עם זיופי קול ומפוחית, וממשיכה ל"שלמה ארצי" שהולך כך, שימו לב: "יש אהבה שבורחת מבין האצבעות/ אבל האהבה שלך תשאר איתי לעד. אני יודע, זה נכון/ אם את שלי ואת שלך-הכוכבים שבשמיים לעד/ והים והגלים שבו מצחקקים אלינו, את שלי לעד, ואני שלך/ חבובתי ('שומעים' חיוך) אני אוהב אותך, את שלי (מעבר) אז למה שיקרת לי, אמרת לי… ". משם זה ממשיך לרצף של קללות, ומעבר חד ל"שיר חייל" של ארצי.
את "יוסי" שמגיע כאן אתם מכירים מהדיסק הראשון. טועה מי שחושב שהוא מוקדש ליוסי אלפנט. כמו הרבה שירים מהתקופה ההיא גם זה לא היה יותר מתירוץ ללחוץ על פדל הדיסטורשן. משם מעבר ל-Daddy עם הווא ווא של לוטנברג, תופים עם גוון אלקטרוני וצעקה כמו שרק מאור היה יכול לשחרר. כמו שילוב של האוולין וולף וזמר דאת' מטאל.
או-רייט!
משם זה ממשיך ל"מס הכנסה": "רציתי בחורה קיבלתי משטרה, רציתי חומוס קיבלתי טחינה/ רציתי מערכת, קיבלתי ווקמן ידני/ החיים בזבל, החיים ממש זבל- מס הכנסה, ממש משוגעים. מס הכנסה ממש מטורפים, לקחו לי הכל, לקחו את החיים, אבל בעצם החיים טובים" במבטא אמריקאי מאונפף וקצב מונוטני עם סיום של משחקי רמקולים. ופתאום שיר מזרחי – של רון שובל, אני חושב – שעליו רעשים מכוונים ושריקות צורמות, ומיד קטע בשם "מדוע שיקרת" שבו מאור כהן מקריא את הטקסט הבא:
שיר אהבה מאת יוחנן בצלאל, הזמר סמי בוזגלו מתוך הלהיט 'ציפי' יוצא בקסטה חדשה 'שלומית, אני אוהב אותך'. בבקשה, פעם ראשונה ברדיו, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת ובאמצעי המניעה; מדוע שיקרת אמרת לי עז אדום (?), ים השיבולים כיסה את האבק. מדוע? מדוע? אני אוהב אותך כמו ים השיבולים, עץ האקל מחייך לעננים. הכלב של השכן מחרבן לי במרפסת, אני מחליק לחרא ישר לתוך… למה שיקרת שיש לך מחזור אתמול… סולו מפוחית, בבקשה".

אני לא מצטט מהשירים האלה בגלל בשם איזה רומנטיקה אומנותית (כמו שאמרתי- הרומטיזציה היא אחרת, היא לחדוות הנעורים הסופית. האחרונה שהתקיימה בארץ ישראל ולא יעזרו לי פה שום דימויי היפ הופ וליל חישגוזים), אלא על מנת להראות את מה שבעצם כולנו עשינו או היינו עושים כנערים עם טייפ ערוצים, אבל זקני צפת עשו בהרבה חן שהביא להם חוזה הקלטות.

השיר הידוע ביותר בקסטה הוא כמובן "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", שמופיע כאן בגירסת הופעה חיה. הביצוע שלהם לקלאסיקה של אריק ושלום עשה אז הרבה רעש, וסימן רנסאנס ברוק ישראלי. כן. החוצפה לקחת שיר מתקליט מופתי כמו שבלול, ולעשות עליו טייק אוף מחופף שמגיע משום מקום הוא מה שמאפיין יותר מכל את ימי רוקסן של הזקנים; מין עיסה של השפעות שמערבבת בין פעם לעכשיו, ולגמרי מחוברת לעולם לעומת דברים אחרים שקרו כאן בדיליי. בכלל, אם תחשבו על זה שברוקסן הופיעו כמעט מדי ערב להקות עם חולצות של להקות אחרות, תגיעו לאנאלוגיה מאוד פשוטה שהיה פה קיבוץ מאוחד במאני טיים; חולצה של זקני צפת על יובל בנאי בזמן 'מפלצות התהילה' דרך סוניק יות' דרך מאהדאני דרך נירוונה דרך רחוב הברזל ימינה במזלג ואז בצד ימין.

משהו על הערבוב הזה, שלא לומר 'משהו על הערבוב הזה וכו'
מהערבוב הזה מגיעים כל שירי ההתחרעות של הזקנים: בדיחה על "שיר השכונה" של התרנגולים (קטע שכונתי בפני עצמו); ציפי הזונה מרחוב הירקון; שמש המניאק; ג'ון לי הוקר; L.A עם ריף הגיטרה הפנטסטי; ו'דוחף באלנבי' שגם נכנס לתקליט הראשון, מה שמוכיח שגסות יכולה להיות חיננית, אבל רק בהתאם לזמן ומקום. בסך הכל הוא לא פחות קשה מ"רוצה בנות" האווילי של היום.
אבל ימיה של זקני צפת כלהקה קיצונית באמת, כזאת שמשחררת טקסט כמו דוחף באלנבי, לא נמשכו זמן רב, והפריצה שלהם למיינסטרים עם התקליט השני – נו, זה עם שישי שבת – סימנה גם את נטרול העוקץ החתרני שהיה בהם. אחר כך הם הוציאו עוד שני אלבומים: תן לי שלאגר, ותן לי שלאגר 2. יש אמרו שזה היה רק כדי לעמוד בחוזה. אחרים לא אמרו כלום. רוקסן כבר עלה בלהבות המטאפורה המרוקנת, והתקופה כבר הייתה תקופת החומוס בר בקרליבך. זקני צפת החדשים הנמיכו ציפיות, כמעט דווקא, אבל שיחררו שירים שהיו כשלעצמם נהדרים: "כל חיי" המרגש בלי שום ציניות, "צהבת" עם החצוצרה של אריאל זילבר, "תחכה" שמבוצע גם היום בהופעות עם פיטר רוט, וכמובן "זה נכון" עם השורה האירונית; "שיר אחד עם שתי מילים מחר עשרים אלף עותקים" שקורצת ל"שישי שבת".
מאור כהן היה צריך לענות שוב ושוב לשאלות מטופשות כמו "האם אתה משחק, או שזה באמת אתה", וכל דבר חדש שעשה היה צריך לבוא עם הסבר צמוד. לקח לאנשים זמן להבין אותו ולראות שהוא גם זה וגם לא זה, והכל ביחד. אם תראו אותו ברחוב ותגידו לו "בר מצווה חוגגים באולמי שושן", הוא ידע שהייתם שם, אז.

עוד אודי שרבני: משלים בגרויות

ועכשיו לסוכריות. קטעים מהקסטה, מה לעשות, אין. קליפ מאז דווקא יש: זקני צפת עושים את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" באולפני מימד ב-1991. לא ברור לאיזו מטרה זה צולם, ואם מישהו מכם יודע אז יהיה ממש נחמד אם יאיר את עינינו.

ועוד קצת על התקופה ועל זקני צפת, במה שהפך עם השנים לתיעוד המשמעותי ביותר של ימי רוקסן: הסרט "בעניין הבאסים" שעשה אילן יגודה ב-1991 עבור מבט שני בערוץ 1, או כמו שקראו לזה אז – בטלוויזיה. הנה הוא בשלושה חלקים, בלינקים ולא בהטמעה בדף מהסיבה שלא בא לי לתקוע פה עוד שלוש מסגרות של וידאו: חלק א', חלק ב', חלק ג'

אמרו שהוא הלך

2 בינואר, 2008

שני ביצועים לאותו שיר – "גיטרה" של שמוליק קראוס, ארבע שנים, ועולם שלם ביניהם. הטקסט אמנם של רוטבליט אבל שלא תטעו – מדובר באחד השירים היותר אישיים של קראוס, ואולי האישי ביותר. הביצוע הראשון מתוך אולפן קיץ – תכנית שביים ראלף ענבר עבור הטלוויזיה הישראלית ב-1978. בסרט הדוקומנטרי המצוין "אצלי הכל בסדר" על סיפורה של ג'וזי כץ, היא מתארת את מופע האימים שהעלה קראוס באולפן כשהגיע שתוי ובאיחור וכמעט פוצץ את יום הצילומים. בסרט יש רק קטע קצר מהשיר, אבל הוא מספיק כדי לראות באיזה מצב מעורער היה קראוס באותו הזמן. בקליפ שפה למטה נמצא השיר המלא, כולל הקדמה ארסית במיוחד של קראוס שנראה מאוד לא מרוצה מכך שהוא מופיע כאורח בספיישל של אשתו. והאיור הקיטשי של ג'וזי ברקע מוסיף לכל העניין מימד גרוטסקי במיוחד.

ארבע שנים אחר כך ג'וזי כבר לא היתה בארץ אחרי שלקחה את הילדים ופשוט נמלטה מפה. קראוס נכנס ויצא מאשפוז ונראה היה שהוא מתאזן ונכנס לתקופה טובה. האלבום שהוציא באותה שנה, "גלגל מסתובב", הוא לדעתי הטוב שבתקליטיו, והיה גם פרי שיתוף הפעולה הראשון עם אילן וירצברג שבמשך הרבה שנים אח"כ יארוז את קראוס בעטיפה מוזיקלית ידידותית וקלה לעיכול. לא שזה מנע את הנפילה הבאה – עד האלבום הבא שיצא כעבור שש שנים קראוס הספיק לאבד את זה שוב, להתאשפז ולצאת וחוזר חלילה.