ארכיב ינואר, 2007

שוק בצלאל

26 בינואר, 2007

בבלוגו המצוין זכרונות מעוצבים מחדש תהה השבוע גבי טרטקובסקי אם לא הגיע הזמן להקים היכל תהילה למוזיקה הישראלית, בדמות ההיכל האמריקאי שפועל בקליבלנד מאז אמצע שנות ה-80. זה רעיון יפה, אני חושב. ראוי שיהיה לזמר העברי, לא רק לרוק, מוזיאון ראוי לשמו. גם אם ברור שמוסד כזה יעורר ויכוחים אינסופיים על מה ישראלי ומה לא, ומי מיוצג יותר או פחות מדי, ולמה זה נשאר בחוץ ולמה ההוא שיש לו קומבינות בועדה נכנס למרות שלא מגיע לו, ושאר מיני שטויות שאנחנו כבר רגילים אליהן כאן. אז מה, טוב שיתווכחו. חברה מתעצבת זקוקה למקום שבו היא יכולה לנהל את הויכוח על הגדרת תרבותה. אולי, אני מרשה לעצמי פינטוז פראי, ישכון שם מכון מחקר קטן, ויערכו טקסים שנתיים שבהם יתנו כבוד לאלה שבאמת מגיע להם. נו, שיהיו לכולנו חלומות מתוקים כאלה כל לילה.

בצלאל יונגרייז ב-67 על עטיפת אלבום הסולו שלו (קליק להגדלה)אהבתי גם את ההצעה של גבי לכלול את בצלאל יונגרייז בין אלה שיוכנסו אחר כבוד להיכל התהילה הישראלי, הדימיוני בשלב זה. כי אם יש מישהו שבאמת עשה פה רוק'נ'רול כשהכל מסביב עוד היה רק חול וביצות, זה הוא. יתכן שהיו עוד כמה להקות רוק בודדות בישראל כבר בתחילת שנות ה-60, אבל לבצלאל יונגרייז וההדים שמור הכבוד להיות הראשונים שגם הקליטו להיט רוק ישראלי, ובעברית. זה היה ב-63 עם "הו ילדונת". רוקנ'רול פשוט וישיר, הכי בסיסי שאפשר, אבל יוצא דופן גם לעומת דברים שנעשו בישראל בשנים מאוחרות יותר. להקות הקצב, שהתחילו לפעול ברצינות בערך שנתיים אחר כך, כבר שאבו השראה מהביטלס והרוק הבריטי, ובהכללה די גסה אפשר לומר שבעקבותיהן לרוק שלנו היתה תמיד איזו הטיה בריטית. אבל "הו ילדונת" עוד היה מחובר לרוק האמריקאי של שנות ה-50, ונשען יותר על צ'ק ברי מאשר על לנון ומקרתני. זה כיוון שלא היו רבים שהלכו בו ברוק הישראלי, שנברא בעצם כבר בשנים שאחרי הביטלמניה. מהשמות הגדולים של דור המייסדים אולי רק סנדרסון, שספג את מהפכת הרוק ממקור ראשון כשחי כנער בארה"ב, חקר את האזורים האלה. גם גרי אקשטיין, במידה מסויימת.

יואב קוטנר גאל את בצלאל "צל" יונגרייז משכחה מוחלטת ב-98', כשכיבד אותו בזכות לפתוח את הפרק הראשון של סוף עונת התפוזים (צפו בו בקונכיה, באדיבות פרנק), הסדרה הדוקומנטרית המצוינת שלו על תולדות הרוק הישראלי. ברגע מלא קסם, יונגרייז נראה שם עומד בסלון ביתו ונותן ביצוע נרגש להו ילדונת, להיטו הנושן. באותה שנה השיר נכנס גם לאוסף המונומנטלי גדלנו יחד, ומקומו בתמונה הקבוצתית של חלוצי הרוק המקומיים הובטח. החלק שלו בסיפור המקובל של תולדות המוזיקה הישראלית הסתיים, אבל זה לא אומר שבצלאל יונגרייז הפסיק לעשות מוזיקה.

הסברס - הרכב ראשון. מימין ובכיוון השעון: מייק גלייטר, בצלאל יונגרייז, עזרא זהבי, ג'ף סמולי (קליק להגדלה)זמן קצר אחרי "הו ילדונת", שדווקא הצליח לא רע, יונגרייז פירק את "ההדים" ונסע ללמוד באמריקה. בזמן שלמד כימיה בקווינז קולג' בניו-יורק, הוא הקים להקה חדשה, הסברס, עם שני ישראלים נוספים: עזרא זהבי בתופים ושירה, ומיכאל גלייטר בגיטרת קצב ושירה. החבר הרביעי בהרכב היה נגן בס אמריקאי, ג'ף סמולי. הלהקה בילתה כשנתיים בהופעות בכל מיני מקומות של ישראלים וגם הקליטה שלושה אלבומי רוק בעברית ובאנגלית בלייבל Tikva records, שהוא, כמו שתראו מיד, סיפור בפני עצמו.

כשמשתמע משמו, Tikva היה לייבל של מוזיקה יהודית. בעיקר חסידית, חזנות ושירים ביידיש, אבל גם שירי עם ישראליים. אם לא שמעתם עליו מעולם, זה לא מקרה. כבר כמה שנים, מאז שנתקלתי בתקליטים האלה של בצלאל יונגרייז ב"תקווה", שאני מנסה למצוא איזה שבב של מידע על הלייבל הזה, וכלום. והנה עכשיו בזמן הכנת הפוסט, מצאתי את האתר הזה של בחור בשם רון אורנשטיין, ששופך קצת אור על הסיפור (ומצרף, אלוהים יודע מאיפה, קטלוג כמעט שלם של כל תקליטי החברה). הרבה חברות תקליטים קיקיוניות פעלו בתקופה ההיא, אבל בגלל שוק האספנות העכשווי, המסחר העירני בתקליטים והאינטרנט, בדרך כלל אפשר בבירור קצר למצוא מידע כלשהו על הלייבל ותולדותיו. נדיר למצוא חברה שנעלמה כך בלי להותיר זכר. נותר רק לדלות מה שאפשר מתוך המידע המועט על עטיפות התקליטים. כמו פעם.

משרדי הלייבל אפוף המסתורין שכנו בניו יורק, בברודווי מס' 1650. לא רחוק מהבריל בילדינג המפורסם (ברודווי 1619), שהיה מרכז גדול של פעילות בתחום פסי הייצור של הפופ של התקופה. עשרות לייבלים מתמחים הפיקו אז בסיטונות תקליטים זולים לאמנים אלמוניים, בכל ז'אנר אפשרי. Tikva היתה כנראה עוד חברת תקליטים קטנה כזו, שהתמחתה בהפקת תקליטי נישה לשוק היהודי ולישראלים לשעבר. משנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 הופקו בה כ-150 תקליטים, ובהם גם תקליטים בודדים לאמנים ישראליים כמו המלחין והפסנתרן נחום נרדי וסנדק הזמר המזרחי ג'ו עמר. מה לחברת תקליטים שמוציאה תקליטים ביידיש ולגיטרות חשמליות? איך התגלגלו לשם חלוץ הרוק הישראלי ולהקתו? ומיהו בכלל אותו אלן ב. ג'ייקובס ששמו מתנוסס על עטיפות התקליטים, לאן הוא נעלם, והאם היה קיים אדם בשם זה או שמדובר באמת במסווה שנועד להתחמק מתשלום תמלוגים, כמו שמניח אורנשטיין? כל השאלות האלה נותרות בינתיים ללא מענה.

הסברס בהרכב השני: מימין למעלה ובכיוון השעון: משה כצבורג, מייק גלייטר, בצלאל יונגרייז, שמואל גרין (קליק להגדלה)רוק'נרול באמת לא היה חלק מהתפריט הרגיל של Tikva, אבל ב-1967-68 בצלאל והסברס הקליטו שם לא פחות משלושה אלבומים. הראשון והמעניין מכולם, Jerusalem of gold היה מיש-מש מוזר בין קאברים לשירים ישראליים כמו ירושלים של זהב, שיר הפלאפל (במקור של רביעיית איילון, אם כי רבים מכירים אותו כשיר של ניסים גרמה, שחידש אותו בשנות ה-80), זמר נודד וערב של שושנים (אגב, בעיבוד דומה באופן חשוד לזה שהקליט זמן מה קודם לכן אריק איינשטיין בתקליטון שלו עם האיינשטיינים), שירי עם טורקיים ומקסיקניים, וגם שניים מקוריים, שהם אלה שמצורפים כאן במורד הפוסט הזה – ביצוע מחודש להו ילדונת, הלהיט של ההדים שכתב יהודה כרמל, וקטע רוק נוסף בעברית – Amer israeli boogie woogie עליו נכתב על עטיפת התקליט שמקורו "עממי". באותה שנה יונגרייז הקליט גם אלבום כסולן – Folk Rock Israeli Style, ובו, לצד גרסאות ללהיטי פוסט ששת הימים כמו נאצר מחכה לרבין, שארם א-שייך ובאנו למילואים, שני שירים מקוריים נוספים – All the time ו-Will you be mine. לבסוף, הקליט עם הרכב חדש של הסברס אלבום שלישי, בחציו אינסטרומנטלי, ובו כבר לא הופיעו שירים ישראליים או מקוריים אלא רק קאברים לשירים אמריקאיים.

לשלושת התקליטים של בצלאל והסברס בתקווה רקורדז לא היה המשך. בתחילת שנות ה-70 הלייבל התפוגג. יונגרייז עצמו עשה הסבה מקצועית לרפואת שיניים ובילה את רוב השנים מאז בארה"ב. אבל לסיפורינו הפעם דווקא יש סוף טוב. יונגרייז, ששב ארצה בסוף שנות ה-90, נהנה מהכרה מחודשת בעקבות "סוף עונת התפוזים" והגאולה של "הו ילדונת". בקיץ האחרון אפילו שב להופיע עם להקת ליווי חדשה שהוכתרה לצורך העניין כ"ההדים". שככה יהיה לי טוב, יש גם תמונות.

The Sabras – Ho Yaldonet.mp3

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


The Sabras – Amer Israeli Boogie Woogie.mp3

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


The Sabras, Jerusalem of Gold, 1967
לייבל: Tikva Records
מס. סידורי: T122
פורמט: LP
מיקס: מונו
נגנים: בצלאל יונגרייז (גיטרה מובילה, שירה), עזרא זהבי (תופים, שירה), מיכאל גלייטר (גיטרת קצב), ג'ף סמולי (בס).
מפיק: אלן ב. ג'ייקובס

זמר נוגה

12 בינואר, 2007

כשג'יימס בראון מת ישר חשבתי על שמוליק קראוס. לא יודע למה. הם אמנם בני אותו דור (קראוס צעיר מבראון בשנתיים) אבל כמובן שקראוס יבדל"א עוד איתנו, חי ובועט ואם לשפוט לפי האלבום האחרון שלו "יום רודף יום" שיצא לפני כשלוש שנים, גם גם בכושר מצוין. זה בניגוד גמור לבראון, שחי על תהילת העבר ולא עשה שום דבר חדש ומעניין לפחות ב-20 השנים האחרונות לחייו. אבל יש דמיון בין שניהם באופן שבו הכשרון הגדול, החדשנות והמרכזיות של כל אחד מהם בסיפור של המוזיקה, בראון במוזיקה השחורה בארה"ב וקראוס בפופ הישראלי, חיפו במשך הרבה שנים על אישיות בעייתית ונטיה להסתבכויות לגמרי לא סימפטיות.
שמוליק קראוס. בגלויה שצורפה לעטיפת האלבום של החלונות הגבוהיםשניהם התחככו לא פעם בחוק וגם ישבו, ולשניהם היתה היסטוריה של אלימות כלפי בנות זוגם וגם כלפי עוד כל מיני אנשים שבמקרה באו להם לא טוב. והנה, למרות כל זה המעמד שלהם כחלוצים ומהפכנים מוזיקליים לא נפגע כתוצאה מכל הבלאגנים האישיים האלה. אולי, מותר ללחוש בזהירות, המיתוס סביבם אפילו התעצם כתוצאה מזה. למוזיקאים, ולאמנים בכלל, סולחים על הרבה מאד. כמובן, בתנאי שהם מוכשרים מספיק. שמוליק קראוס עזר להמציא את הפופ הישראלי עם החלונות הגבוהים, והלחין שירים כמו בובה זהבה וזמר נוגה ועוד עשרות אחרים, ועל זה הוא יזכה להוקרה וכבוד ופרסים וימי שידור מיוחדים כל חייו, אפילו שכולם מכירים היטב גם את הסיפורים על הצד השני שלו. מה מרתק אותנו תמיד באנשים האלה, שמשלבים בטבעיות לא ברורה בין רגישות ועדינות של אמן לבין מיומנות חברתית של בבון? אולי זו הפראות ושימת הזין שמשתלבות כל כך טוב באתוס הרוק'נ'רולי, ואולי זו התעוזה שבהליכה על הקצה שמזינה את שני הצדדים הלכאורה הפוכים האלה. הניגוד החריף בין יצירה נשגבת לבין הטיפוס הפרובלמטי שמאחוריה מייצר דיסוננס די רציני. אז יש אנשים שמצהירים שהם עושים הפרדה בין היוצר ליצירתו, אבל האמת היא שזה בלתי אפשרי. לא אצל ג'יימס בראון ולא אצל אייק טרנר או ארתור לי ובטח שלא במקרה של שמוליק קראוס, שסיפור ישיבתו בכלא בתחילת שנות ה-70 הוא חלק בלתי נפרד מהמיתוס של "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" וסיפורי האישפוזים שלו, הנפילות והגאולות החוזרות ונשנות, מספקים את המסגרת להבנת היצירה שלו. גם כאן כמו שקורה בדרך כלל השערוריות והדימוי האישי המפוקפק הזינו וממשיכים להזין את התדמית הציבורית של האמן במקום לפגוע בה.

למה התחלתי עם כל העניין הזה של קראוס? כי ממש עוד מעט, באפריל השנה, ימלאו 40 שנה לאלבום של החלונות הגבוהים. תקליט שיש קונצנזוס גורף לגבי המעמד הקלאסי שלו במוזיקה הישראלית, ואחד הבודדים שאפשר לומר עליהם שבאמת אף תקליטיה ישראלית אינה שלמה בלעדיו. בצדק הוא זכה למעמד הזה. נכון שעשו פה פופ וגם רוק'נ'רול עוד קודם, ולהקות הקצב חרשו את מועדוני רמלה כבר כמה שנים טובות כשהתקליט הזה יצא, אבל רק כאן – באחד עשר הלחנים של קראוס למילים שנעות על הטווח שבין רחל לחנוך לוין וברמת הפקה שלא נודעה כמותה עד אז בארץ, ועם מטאור כמו אריק איינשטיין כסולן – הפופ נכנס בדלת הראשית לזרם המרכזי של הזמר העברי. אבל התקליט הזה ראוי להיות על כל מדף לא רק בגלל הערך ההיסטורי שלו, אלא בעיקר מפני שזה אלבום שב-40 שנה לא איבד דבר מהרעננות והטריות שלו, וישמע נפלא גם לאוזניים צעירות היום.

ג'וזי כץ על הגלויה שצורפה להדפסה המקורית של אלבום החלונות הגבוהים40 שנה לאלבום כזה הוא אירוע שבכל מקום נורמלי היו מציינים ברימאסטר מושקע ומורחב, ומלווים בפסטיבל תקשורתי שלם. פה, אם זה יקבל בוקסה של 150 מילה בין ראיון עומק עם כוכבן טלנובלות חלול לבין איזו דוגמנית שמוציאה קלטת לילדים, זו תהיה חתיכת הישג. קלישאה קלישאה אבל אתם יודעים שזה יהיה בדיוק ככה. צריך לקוות שלפחות בהד ארצי מתכננים לעשות משהו לרגל היארצייט העגול. למשל להוציא גרסה חדשה של האלבום שלא נגעו בו מאז שיצאה גרסת הדיסק הראשונה בתחילת שנות ה-90, ולטפל קצת בסאונד שלו כי התקליט המקורי* של החלונות נשמע פנטסטי, וממה ששמעתי גרסת הדיסק הנוכחית לא בדיוק עושה צדק עם הצליל שלו.

לחלונות יש גם מספיק חומר מוקלט לאלבום שלם נוסף של בונוסים. הנדירים ביותר הם ארבעה שירים מתוך ההופעה ההיסטורית באולימפיה בפריס, שם הופיעו עם יפה ירקוני, התאומים, אילנית ועוד אמנים בסוף 67'. החלונות הגבוהים ביצעו שם את "אהבה ראשונה", "כל השבוע לך", "זמר נוגה" ו"אל אל ישראל" שבנוי על הלחן של יחזקאל. עוד יצאו לחלונות הגבוהים תקליטון עם גרסאות בצרפתית ל"אל אל ישראל" ו"חייל של שוקולד", ועוד ארבעה שירים באנגלית יצאו בלונדון על שני תקליטונים. בנוסף לאלה יש שירים כמו "אלישבע מה נחמדת" שהוקלטו בהרכב השני, קצר הימים של החלונות, עם אלי מגן בנעליו של אריק איינשטיין וגם קוריוזים כמו "פגישה במילואים" מאלבום האוסף של שירי מלחמת ששת הימים "ירושלים של זהב". זה נשמע מבטיח אבל הסיכוי שנראה את החלונות הגבוהים במהדורה מורחבת כפולה הוא די נמוך. הסיבה לכך היא שהאלבום שייך להד ארצי, בעוד שרוב החומרים האחרים הוקלטו דווקא בסי.בי.אס. (היום אן.אמ.סי). על אלבום ההופעה מהאולימפיה לא ברור אם יש למישהו בארץ זכויות.

אל אל ישראל, התקליטון. סימן ה-A על התווית מציין שזהו עותק דמו (קליק להגדלה)אחרי האולימפיה, שמוליק קראוס החליט לנסות לפרוץ עם החלונות הגבוהים באירופה. עוד בזמן שהם שהו בצרפת יצא שם התקליטון עם שני השירים בצרפתית, אבל אחר כך אריק איינשטיין החליט שהספיק לו ורצה לחזור לארץ. פעם אחת עוד הזעיקו אותו ללונדון להשתתף בהקלטת התקליטון הראשון שיצא שם – Maybe someday / Your eyes. שני השירים משם הוקלטו אחר כך מחדש בעברית, על אותו פלייבק, ויצאו בארץ כ"כמה נעים" ו"בואו ונרים כוסית". כשהגיע הזמן להקליט תקליטון שני, איינשטיין כבר לא היה בתמונה. בשנת 68 שמוליק וג'וזי הקליטו עם זמר אנגלי בשם רלף מרפי את שני השירים האלה (וגם גרסה אנגלית ל"בית הערבה", שלא יצאה על תקליטון רשמי עד כמה שידוע לי). השיר הראשון, גרסה נוספת ודי בומבסטית ל"אל אל ישראל", הפעם עם מילים אנגליות (של מרפי) על סיפור דוד וגולית. משהו שבטח נשמע מאד לעניין אז, עם גל האהדה לישראל שאחרי מלחמת ששת הימים. השיר השני, המעניין יותר לדעתי, בנוי על הלחן של "בובה זהבה", גם כן עם טקסט באנגלית שסיפק רלף מרפי.


The High Windows – El El Israel.mp3

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


The High Windows – Anybody needs a lover.mp3

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

החלונות הגבוהים, El El Israel / Anybody needs a lover, 1968
לייבל: CBS London
מס. סידורי: 3437
פורמט: 7" 45RPM
מיקס: מונו
מעבד: קן וודמן
מפיק: מרווין קון

האזנה נוספת
החלונות הגבוהים (הד ארצי).
קטעים נוספים של שמוליק וג'וזי באוסף שבעים שמונים (הד ארצי)
עוד חלונות: בואו ונרים כוסית באוסף זר כוכבים (NMC) או באוסף המוסיקה הישראלית הישנה והטובה חלק ב' (NMC), כמה נעים באוסף פזמון חוזר (NMC), בפסקול הסדרה פלורנטין (NMC) ובאוסף של ג'וזי כץ התשמע קולי (הד ארצי). אלישבע מה נחמדת באוסף שירי הסבנטיז ומתוק הקול באוזניים (התקליט), באוסף שירי מרים ילן שטקליס (NMC) ושוב, באוסף של ג'וזי כץ התשמע קולי (הד ארצי).

* יש הרבה מאד עותקים של החלונות הגבוהים בחנויות התקליטים. למצוא אחד טוב זה קצת כמו לבחור אבטיח. את ההדפסה המקורית, זו שנשמעת טוב מכולן, תזהו לפי צבע התווית של הד ארצי על גבי התקליט עצמו, שצריכה להיות ירקרקה ומבריקה, ולפי התקליט עצמו שהוא מעט יותר עבה ופחות גמיש מתקליטים שהודפסו בשנות ה-70 וה-80. עטיפת התקליט צריכה להיות בעלת ציפוי מבריק (למינציה) בצידה הקדמי. לאלבום המקורי צורפו גם ארבע תמונות בגודל גלויה (וזה שנה לפני הביטלס, שצירפו תמונות שלהם לאלבום הלבן), אבל הסיכוי למצוא אותן היום הוא די קטן. הישמרו מפני הדפסות מאוחרות יותר שבהן התוית צהובה והעטיפה ללא למינציה (וגם הסאונד זוועה).

להלן כמה עניינים מנהלתיים שוטפים
בשבוע הבא ירדו מהשרת השירים שצורפו לפוסטים של נובמבר: גילה אדרי, שובבי ציון, הבמה החשמלית והאריות. אז הזדרזו והורידו.

אם טרם נרשמתם לרשימת התפוצה של זה מסתובב תתביישו. כשתסיימו להתבייש תירשמו.