כשמתעסקים במוזיקה מלפני 30-40 שנה, די אלמנטרי שמעלים באוב כל מיני שמות שכבר מזמן לא נשמעים מוכרים לרוב האנשים. ובאמת, רוב האמנים שכיכבו בפוסטים הקודמים כבר לא פעילים הרבה שנים. אבל הלהקה שנדבר עליה הפעם דווקא חיה וקיימת ומופיעה. למרות שנות האור שחלפו מאז שכיבדו את במות מועדוני הקצב של רמלה, בת ים ותל אביב, גם אם ההרכב השתנה פעמים רבות, ואפילו שעכשיו הסט שלהם מורכב בעיקר מקאברים לקלאסיקות סיקסטיז וסבנטיז, אפילו אבבא ובי-ג'יז אם תבקשו, זה די מדהים אבל גם היום חיימון אלגרנטי עדיין מופיע עם האריות.

אם ככה, אז האריות הם להקת הרוק הותיקה ביותר בישראל. 40 שנה על הבמה. התשובה הישראלית לרולינג סטונז? לא באמת. אם להשוות, אז לאריות יש כבר יותר במשותף עם הקינקס. גם האריות, כמו הקינקס, הוקמה על ידי שני אחים – חיים ושוקי אלגרנטי. שתי הלהקות פיספסו איכשהו את הביג-טיים, שתיהן עמדו בצילן של להקות גדולות, מצליחות ונחשבות מהן אבל בעיקר, שתיהן היו להקות סינגלים מובהקות שהיו בשיא כוחן כשעשו רוק'נ'רול ישיר, פשוט ופופי.

על האריות קצת מסתכלים היום עקום בגלל זה. הרבה פעמים מזכירים אותם בנשימה אחת עם הצ'רצ'ילים, אבל הצ'רצ'ילים היו אז ונשארו גם עכשיו הלהקה המוערכת, ה"מחתרתית" ומכאן – החשובה יותר. האריות באמת לא היו מתקדמים כמו הצ'רצ'ילים, הם לא הקליטו עם אריק איינשטיין ולמרות שניסו, לא השתלבו בממסד כמו הרבה חברים שלהם שצמחו לידם ובעקבותיהם במועדוני הקצב. הם לא הוציאו מעולם אלבום, אבל המקום שלהם בסיפור לידתו של הרוק בישראלי משמעותי לא פחות וכשבודקים אותם קצת יותר ברצינות מגלים שבימיהם הגדולים הם כתבו והפיקו יופי של דברים, וגם חידשו לא מעט. למשל ב-72, כשהקליטו את "Give me", והיו לראשונים שעשו כאן רגאיי כהלכתו.

כשהגיעו להקליט את התקליטון הראשון שלהם, האריות כבר היו להקה די ותיקה. האחים אלגרנטי הופיעו יחד כבר משנת 64, וכעבור כשנה פגשו באחת מהופעותיהם חייל צעיר בשם חיים סבן שאמנם לא ידע לנגן או לשיר אבל אינסטינקטים עסקיים בריאים כבר היו לו. סבן היה להוט להקים להקה וסיפר לאחים שיש לו ביד חוזה להופעות בבריכת "גלי גיל" ברמת גן. שוקי וחיימון עשו אחד ועוד אחד, וצירפו אותו ללהקה. אחרי הכשרה מזורזת סבן התחיל לנגן בס ולשיר קולות בהופעות של האריות, וכבר מההתחלה שימש גם כאמרגן ומנהל ההופעות. די מהר התברר שכדי לעלות ליגה האריות היו זקוקים לנגן קצת יותר רציני ממנו, וסבן עבר סופית לכסא המנג'ר. בדיעבד זה היה הרגע המכריע בסיפור של האריות. מהרגע שבו נחת בטריטוריה הטבעית שלו סבן התחיל לדחוף את האריות לכל מקום אפשרי. הוא הפך את האריות ללהקת הבית של מועדון "רינגוס" בבת ים, הריץ אותם להופעות בכל הארץ, לא פעם שניים ושלושה סטים בלילה במועדונים שונים. הוא גם שידרג את ההרכב כשצירף לאלגרנטים את הגיטריסט דוד יפרח, הבסיסט והזמר דני שושן מלהקת הנסיכים והמתופף משה בויאנג'ו מכוכבי הכסף. אחר כך השיג להם חוזה הקלטות אי.פי. ותפקיד אורח בסרט של אורי זהר והגשש החיוור – "השכונה שלנו", אחת ההופעות הבודדות של להקת קצב בסרט ישראלי.

ב-68 יצא התקליטון הראשון ובו ארבעה שירים מקוריים בעברית. חברי הלהקה התייצבו נרגשים ועטויי חלוקי משי להצטלם לעטיפה, במה שנראה כמו לוקיישן אותנטי על במת אחד ממועדוני הקצב שבהם הופיעו (שימו לב לקרטוני הביצים שמעטרים ברוב חן את התקרה). בתקליטון עצמו חתומים כל חברי הלהקה על המילים, הלחנים והעיבודים, כשחיימון, יפרח ושושן חולקים בתפקידי השירה. שני השירים בצד הראשון של התקליטון הם דווקא לא רוק'נרולים כמו שאולי הייתם מצפים לשמוע אלא דווקא שני שמאלצים רגשניים. אני מניח שזה, כמו ההחלטה המודעת לשיר בעברית, נעשה כחלק ממהלך מתוכנן שנועד לרכך את הדימוי הפרוע של להקת הרוק מהמועדונים, כדי לנסות ולהכנס לרדיו. בזה האריות לא שונים מהצ'רצ'ילים (שגם נוהלו על ידי סבן, יחד עם יהודה טלית), שנקטו באסטרטגיה דומה כשהוציאו כעבור שנה תקליטון ראשון שבצדו האחד שיר אהבה מתקתק ("Too much in love to hear"), ובשני סלואו שמאלצי ("Talk to me"), ומעוד להקות שניסו באותו הזמן לפלס את דרכן לזרם המרכזי של הפופ הישראלי.

הנסיון הנואש הזה להתחבב על המיינסטרים ילווה את האריות גם בהמשך כשינסו שוב ושוב, בהרכבים וסגנונות שונים וכמעט תמיד ללא הצלחה, לזכות בהכרה. בכל אופן הפעם נסתפק בקטע אחד מהשניים האלה, "מאמא", עם עיבוד קולות מפתיע שמעיד שמישהו כאן הקשיב בדבקות לביץ' בויז. בצד השני הופיעו שני שירים שכבר היו יותר קרובים לקו המוזיקלי האמיתי של האריות, ולכן לפחות לדעתי גם היו טובים יותר. "משוגע לתלתליך" ששר חיימון אלגרנטי, מותח קו ישיר בין ליברפול לדרום תל אביב ונכלל בסופו של דבר באוסף של האריות שיצא ב-97 בפונוקול. השיר השני, "שובי נא אלי" מפנה את מרכז הבמה למי שהוא בלי ספק הזמר הטוב ביותר בלהקה – דני שושן. שושן הוא בין הגדולים שבזמרי הרוק הישראליים. עם קול חזק שבא מעומק הנשמה, רגישות רבה וכריזמה של כוכב. כעבור שנתיים עזב את האריות כדי לאייש את עמדת הפרונטמן בצ'רצ'ילים, והגיע איתם לשיאים שכמעט אף מוזיקאי ישראלי לא כבש מאז. מרתק לשמוע אותו כאן, בהקלטה הראשונה שלו, עדיין בשלב די גולמי. אולי עדיין בלי המיומנות הטכנית שהפגין אח"כ עם הצ'רצ'ילים בקאבר ל-Living loving של זפלין, או Junkies Monkeys and Donkeys, או אפילו בהקלטות אחרות שעשה עם האריות, אבל כבר מצויד בכל הכוח וההתלהבות שנדרשו לו כדי להגיע לשם.

האריות – מאמא.mp3

האריות – זכרונות.mp3

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

האריות, סינגל ראשון, 1967
לייבל: RCA Victor / איסטרוניקס
מס. סידורי: ISC-0013
פורמט: 7" EP 33RPM
מיקס: מונו
לחן, מלל ועיבודים: האריות
ליינאפ: חיים אלגרנטי (גיטרת קצב, שירה), יהושע אלגרנטי (גיטרה מובילה), דוד יפרח (גיטרות, שירה), דני שושן (בס, שירה), משה בויאנג'ו (תופים)

האזנה נוספת
האריות: האריות (אוסף) (פונוקול)
דני שושן: הצ'רצ'ילים – 1968-1969 / 1970-1971 (הד ארצי) – סט כפול שכולל את שני האלבומים הראשונים בתוספת בונוסים נדיבים.

הנה סוגיה מטרידה. כבר הרבה מאד שנים אין כמעט טקסט שנכתב על שלמה מזרחי שהוא לא מכונה בו "ג'ימי הנדריקס הישראלי", ועד כמה שהדבר עשוי להיות מחמיא לנגן גיטרה, להיות מושווה לאליל הבלתי מעורער של הכלי, דעתי הצנועה היא שלאורך השנים הכינוי הזה הביא לו, למזרחי, יותר נזק מתועלת.
נסביר: מזרחי הוא מוזיקאי מוכשר בזכות עצמו, עם מניית יסוד ברוק הישראלי. הוא מוזכר כמקור השראה על ידי אמנים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף, אבל רוב קהל הרוק בישראל לא יודע עליו הרבה מעבר לזה שהוא מוזכר ב"כמה יוסי" של סחרוף. והרי רק על תפקידים כמו שהוא עושה בשירים כמו "ילדה קטנה" של גבי שושן או "אני בדרכי למוסד הסגור" של כיף התקווה הטובה, אם למנות רק שניים, מזרחי היה צריך להתברג גבוה בליגה המצומצמת של גיבורי הגיטרה הישראליים לצד שמות כמו קלפטר, רומנו ואחרים. במקום זה, הוא מוכר רק למעטים, נחשב ל"מוזיקאי של מוזיקאים" ונלחם בשיניים כדי לקבל את פיסת ההכרה שהוא ראוי לה.
מה אומר הכינוי "ג'ימי הנדריקס הישראלי" לאחד שלא יודע מי זה שלמה מזרחי ולא שמע על "הבמה החשמלית" ועל "חנטריש שלוש ורבע" או "כיף התקוה הטובה"? שיש פה אחד שמנגן בול כמו הנדריקס. לכן בכל מקום שהוא מגיע אליו מבקשים ממנו לנגן מאחורי הראש או עם השיניים ולעשות את "התקווה" בחירועים כמו שהנדריקס עשה את ההמנון האמריקאי בוודסטוק. למה לו להסתפק בזה? למה להיות ג'ימי הנדריקס הישראלי כשאפשר פשוט להיות שלמה מזרחי, גיטריסט ישראלי ענק? זה נשגב מבינתי. מגיע לו כל כך הרבה יותר מזה.

לפני כמה חודשים יצא לשלמה מזרחי אלבום אוסף חדש, בהפקה עצמית, שמרכז 19 הקלטות מהשנים 75 – 82 ונקרא על שם הגיטרה האהובה שלו "פנדריקה". לא כל יום, לא כל שנה ואפילו לא כל עשור יוצא אלבום חדש לשלמה מזרחי ולכן, לרגל העניין השמח הזה אני רוצה לחזור איתכם הפעם לירושלים של סוף שנות ה-60, ואל "הבמה החשמלית", הלהקה הכי גדולה שנתנה לנו עיר הקודש (לפחות עד שנחתו פה "נושאי המגבעת").
הבמה החשמלית מזוהה יותר מכל עם שלמה מזרחי, אבל הוא לא היה בין מייסדיה אלא הצטרף אליה אחרי שכבר הנהיג להקה משלו – "השחפים". כבר אז הדהים את הקהל שבא להופעות שלהם בתעלולי פידבקים ואפקטים שהיו רחוקים שנות אור ממה שהיה מקובל באותה תקופה בארץ, אפילו בסצינת הקצב. אל "הבמה החשמלית" שאז עוד היתה להקה חובבנית של סטודנטים אמריקאיים, מזרחי הצטרף ב-68, אחרי שהשחפים הגיעה לסוף דרכה. משה דנבורג הנהיג את הלהקה אז, כתב את השירים, שר וניגן גיטרה. איתו בהרכב היו רני וולפסון (קלידים), חיים כהן (בס) ורפי כנפו (תופים). בהמשך ההרכב הזה התפזר, ושלמה מזרחי שנשאר עם השם הפך לדמות המובילה בכל גילגוליה הבאים של הלהקה.
הלהקה לא הוציאה מעולם אלבום שלם, או לצורך העניין גם לא תקליטון נוסף תחת השם "הבמה החשמלית", אבל היתה פעילה מאד כלהקת ליווי של אמנים אחרים וגם הופיעה הרבה בכל מיני מסגרות. כיום, שמה מוזכר בעיקר כשותפה ליצירת חנטריש שלוש ורבע, אלבום פסיכדלי פרוע של יוצא להקת פיקוד הצפון דני בן ישראל, אבל היא השתתפה בעוד כמה הקלטות, למשל באלבום הבכורה של צביקה פיק, ונטלה חלק גם במחזמר "קרחת" שכבר הוזכר כאן. שלמה מזרחי עצמו היה חבר בכיף התקווה הטובה לצד זהר לוי, אלי מגן, חנן יובל וג'וזי כץ, ובשנת 74' הפיק מוסיקלית כמה משירי מאלבומו השני של גבי שושן, ביניהם את "ילדה קטנה" המופתי, עליו אפשר היה בקלות להגיד שנעשה בהשראת מארק נופלר, אלמלא הוקלט ארבע שנים לפני האלבום הראשון של "דייר סטרייטס". ההתחככות האחרונה שלו במייסטרים הישראלי היתה בשנת 84', אז הלחין את הפסקול לסרט "קוקו בן 19 ", ממנו הצליח שיר הנושא בביצוע דני בסן.

מלבד שלמה מזרחי עצמו, אין שום חפיפה בין ההרכב הראשון של הבמה החשמלית לבין הלהקה שליוותה שנתיים מאוחר יותר את דני בן-ישראל, וזה ניכר היטב בצליל המאד מרוסן של התקליטון היחיד שהותיר ההרכב הזה אחריו, ושאת שני צדדיו תשמעו הפעם.
הדבר המפתיע ביותר בקשר לתקליטון הזה הוא שהזמרת תמי אדלר, שהיתה למעשה בת זוגו של משה דנבורג, לא דיברה בכלל עברית, ולמדה את הטקסטים מתעתיק פונטי באנגלית. הנסיון האמיץ שלה לרסן את המבטא ולהשתלט על הטקסט וההיגוי העברי הביא אותה לעיתים קרובות למקומות די משעשעים, מה שנכון גם לגבי המילים עצמן, שכן גם דנבורג, שכתב והלחין את שני השירים בתקליטון, לא היה מורגל בכתיבה בעברית. ואכן השירים כוללים יציאות כמו "כה רציתי לשוחח, אך שכחתי על מה" ושאר מליצות.
עוד הפתעה היא שדי קשה לזהות בשני הקטעים האלה את הגיטרה של שלמה מזרחי, שעדיין די רחוקה כאן מהצליל הכבד שיאפיין את ההקלטות הגדולות שלו בהמשך הדרך. אולי כי הוא משמש כאן בעיקר כמלווה, ללא תפקידי סולו, והיה באותו הזמן חבר די טרי בלהקה שהיה לה צליל מגובש משל עצמה. השורשים המוזיקליים של דנבורג היו אחרים מאלה שישפיעו על הבמה החשמלית בהנהגתו של מזרחי, והשירים שכתב היו די חריגים גם ביחס למה שעשו להקות קצב אחרות באותה תקופה. ובאמת, "אהבה מסוג חדש" ובמיוחד "איזה בוקר נפלא" המוצלח יותר, מזכירים יותר פולק רוק היפי-טריפי מעדות הסן-פרנסיסקו מאשר את הפופ הבריטי שהיה מקור ההשראה של רוב להקות הרוק שפעלו אז בארץ. מותר גם להודות שבשונה מרוב הקטעים שהצגתי כאן בשבועות הקודמים, שני השירים בתקליטון הזה הם לא בדיוק משהו שמחזיק היום בפני עצמו, במנותק מההקשר ההיסטורי. המילים נשמעות מיופיפות וקצת טיפשיות והשירה של תמי אדלר צורמנית ומיושנת. אבל בסופו של דבר, הרי לא זה העיקר כאן, אלא הגיטרה של שלמה מזרחי שזו הפעם הראשונה שבה הונצחה על גבי תקליט.

תמי אדלר והבמה החשמלית – אהבה מסוג חדש.mp3

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

תמי אדלר והבמה החשמלית – איזה בוקר נפלא.mp3

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

תמי אדלר והבמה החשמלית, אהבה מסוג חדש / איזה בוקר נפלא, 1968
לייבל: סי.בי.אס.
מס. סידורי: 3228
פורמט: 7" 45RPM
מיקס: מונו
עבוד ונצוח: משה דנבורג

האזנה נוספת

דני בן-ישראל (עם הבמה החשמלית) – חנטריש שלוש ורבע (MIO)
הקטעים של כיף התקווה הטובה באוסף שבעים שמונים (הד ארצי)
גבי שושן – האוסף הכפול (NMC)

תודה למועדון הרוק הישראלי על העזרה בהכנת הפוסט.

מנהלות ושאר מיני

1. בין המיילים שנחתו השבוע היו כמה ששאלו איפה אפשר לקנות תקליטים בזול. יש כמה חנויות בתל אביב וקצת מסביב, ותמיד טוב לעבור ביותר מאחת. "חור בשחור" הותיקה בשלמה המלך 5 היא מקום מצוין למצוא בו תקליטי מיינסטרים בזול, למקרה שבא לכם לעשות השלמות של קלאסיקות נפוצות. לדברים קצת יותר אקזוטיים, החור מתאימה פחות וכבר הרבה זמן שהמבחר שם לא מתעדכן כמו פעם. לחור יש גם, או לפחות היה פעם, חדר אחורי שאליו הוכנסו רק לקוחות נבחרים ושבו הוחזקו הפריטים הנדירים והמיוחדים שתומחרו בהתאם, וזה לא כל כך יפה. ב"הקומה ה-13 " שבשלמה המלך 44 יש סיכוי לא רע למצוא תקליטים מעניינים בזול, אם תצליחו להתגבר על הבלאגן המוחלט ששורר בחנות, שעמוסה בארגזים לא ממויינים. באוזן השלישית, חלוצת חנויות הויניל מיד שניה, מחזיקים גם היום סקצית תקליטים, אבל האמת שזה כבר מזמן לא העיקר מבחינת בעלי המקום. בכל זאת המבחר סביר בהחלט והמחירים גם, למרות שהם עדיין מעט יותר גבוהים מאלה של חור בשחור, למשל. באוזן יש גם סיכוי טוב יותר למצוא תקליטים ישראליים נדירים, כמו למשל "כרומוזום" של רמי פורטיס, שמוצע שם עכשיו ב-300 ש"ח, וגם שווה את זה, אם תשאלו אותי. שתי חנויות שמתמקמות בקצה העליון של סקאלת המחירים אבל מציעות מבחר מגוון יותר הן "חוד המחט" בככר מסריק, ו"אוף דה רקורד" בדיזנגוף 90, סמוך לככר. אלה אופציות טובות אם אתם מחפשים תקליט ספציפי וגם מוכנים לשלם עליו מחיר נאה. יש גם חנות חדשה ברמת גן, שפועלת כמה חודשים או קרוב לשנה ברח' עוזיאל אבל עוד לא בדקתי אותה בעצמי. אישית, את המציאות המוצלחות ביותר מצאתי בחודשים האחרונים דווקא בבסטה בשוק ככר דיזנגוף (השוק פועל רק בימי שלישי ושישי), שם המבחר אמנם לא גדול אבל מתחדש בקצב יחסית גבוה והמחירים לרוב סבירים בהחלט. בשישי האחרון, סתם ככה בשביל הדוגמא, אספתי שם את Cosmo's factory של קרידנס קלירווטר ריבייבל ב-20 ש"ח, Presence של זפלין ב-40 ו"לוקח את היום לאט", אלבום הרגאיי העברי של אבי מטוס גם כן ב-40 שקלקלין. לא רע.

2. בקרוב ירדו מהשרת הקבצים שצורפו לפוסטים הראשונים של "זה מסתובב". אם עוד לא הורדתם את העכבישים, רן אלירן ואריאל זילבר, זה הזמן לעשות זאת.

3. רשימת התפוצה הולכת ותופחת, אבל אף פעם לא תהיה שמנה מדי. מהרו והירשמו כי מחר לכו תדעו מה יקרה.