ארכיב 'מחתרת הקסטות'

פוסט אורח: משהו על הקסטה הראשונה של זקני צפת/ אודי שרבני

25 בינואר, 2008

"קסטה". המילה הזאת לבדה משרה אווירת אבק. קסטה זה מכסה שבור, קסטה זה TDK-D90, קסטה זה לכתוב עם היד את שמות השירים בפונט שקרוי על שמך בלבד, כתב היד שלך; "טיימס ניו אתה". קסטה זה האבק שלך? שיהיה.
ככה זה תמיד מתחיל עם קסטות; מישהו אמר למישהו, מישהו העביר למישהו וזה עובר הלאה. זה כמעט ולא קיים, לשונית, באף מדיום אחר. המקריות הזאת שקשורה לשמועה, לשמועות. זה תמיד היה (ולא יחזור) "הגיעה אלי קסטה". לא תקליט, לא דיסק ולא קובץ mp3. הגיעה אלי קסטה. וככה זה הגיע גם אלי – מחבר טוב שקיבל אותה מאיזה בת דודה מעירוני א. 'זקני צפת'. קסטה.

הזמנים ההם היו עם ריח חדש
לפעמים אתה הולך ברחוב ופתאום מריח משהו שהאף שלך לא היה מורגל אליו. וכמו דמות קומיקס שמובלת אחרי שובל הריח, אתה נכנס לבית ממנו יוצא התבשיל.
נניח, ל"רוקסן".
במבט לאחור, כמו בכל מבט לאחור, כל תקופה נראית כסוף עידן תמימות, אבל נראה שזה מתלבש טוב במיוחד על תחילת שנות ה-90. עירוני א' הייתה אז סיאטל הישראלית, ורוקסן היה ה-מועדון של הרוק הישראלי. כל הלהקות הופיעו שם, כל תחרויות הרוק היו שם, כל ההחתמות נעשו שם וכל הבירות נמזגו שם. וכן, כל הפירפורים של אחרי זה, פירפורי מוות נוסח 'מות התקופה' גם פורפרו שם; מתנגדי הטכנו נצמדו לרמקולים בערבי "מוות לטכנו" שהתקיימו ומיאנו להשלים. אבל לפני זה סיאטל פרחה, תל אביב ביעבעה, ודימויים על חולצות פלאנל הרסו יותר חולצות מכל מכונת כביסה. והיה מאור כהן.
בגלל תחלופות רציניות בכל העמדות, הפכה זקני צפת עם השנים ל"מאור כהן וזקני צפת" (הגירסה האלנבית לאריק ברדון והאנימלס? נניח). אבל בהתחלה בהחלט היתה שם להקה. ארבעה חברים מעירוני א' שאהבו לעשות רעש ולהקליט אותו בטייפ דאבל-קאסט. מאור כהן בשירה, יוני בן טובים על הבס, אורן לוטנברג גיטרה ועדיאל פורטוגלי על התופים. שלא תחשבו- אני חוטא ברומנטיזציה, אין ספק. היו ברוקסן להקות טובות מהם: איפה הילד הצליחו יותר, תערובת אסקוט הושמעו יותר, הקספרים סימפלו, ורעש היו פנטסטיים בדרכם. אבל היה משהו דווקא בזקני צפת שפרץ החוצה בהשפרצה נערית שבדיוק תאמה את הזמנים ההם.

"השיר הבא מוקדש לשחר, שהוא הבן של שמעון, שהוא האבא של צורי מהאולפנים. גם לרינגל, קח, קח, קח"
ההופעות שלהם היו תוהו ובוהו. סטייג' ג'מפינג, פוגו עצבני, סטנד-אפ בין שיר לשיר, ופדאל וואו ווא פתוח עם טראבל תמידי. מגוון השירים לא היה רב, והתבסס על אילתורים ועל שירי הקסטה. לימים היו אלה שירי האלבום הראשון. רובם ככולם שמרו על אותו הצביון של הקסטה. הציטוט שלמעלה בעצם מראה את העניין של הזקנים אז: כמה חברים מבית ספר שמקדישים שיר לחברים אחרים. המהות של להקות רוק'נ'רול צעירות. טוב, חוץ מהקטע של הלתפוס בחורות.

מה עם הקסטה, טוב 'הקסטה'
אווירה של חדר ביתי. טייפ ששמים על שולחן וסופג כל מה שהוא יכול. פידבק מהגיטרה של לוטנברג כמו שכל מתבגר מכיר בזמן שהוא שוכח להנמיך, מפוחית של מאור כהן שהיא כמעט פארודיה על נגינת מפוחית, ומיקרופון עם דיסטורשן.
הקסטה נפתחת עם "ריקי" בהופעה חיה עם זיופי קול ומפוחית, וממשיכה ל"שלמה ארצי" שהולך כך, שימו לב: "יש אהבה שבורחת מבין האצבעות/ אבל האהבה שלך תשאר איתי לעד. אני יודע, זה נכון/ אם את שלי ואת שלך-הכוכבים שבשמיים לעד/ והים והגלים שבו מצחקקים אלינו, את שלי לעד, ואני שלך/ חבובתי ('שומעים' חיוך) אני אוהב אותך, את שלי (מעבר) אז למה שיקרת לי, אמרת לי… ". משם זה ממשיך לרצף של קללות, ומעבר חד ל"שיר חייל" של ארצי.
את "יוסי" שמגיע כאן אתם מכירים מהדיסק הראשון. טועה מי שחושב שהוא מוקדש ליוסי אלפנט. כמו הרבה שירים מהתקופה ההיא גם זה לא היה יותר מתירוץ ללחוץ על פדל הדיסטורשן. משם מעבר ל-Daddy עם הווא ווא של לוטנברג, תופים עם גוון אלקטרוני וצעקה כמו שרק מאור היה יכול לשחרר. כמו שילוב של האוולין וולף וזמר דאת' מטאל.
או-רייט!
משם זה ממשיך ל"מס הכנסה": "רציתי בחורה קיבלתי משטרה, רציתי חומוס קיבלתי טחינה/ רציתי מערכת, קיבלתי ווקמן ידני/ החיים בזבל, החיים ממש זבל- מס הכנסה, ממש משוגעים. מס הכנסה ממש מטורפים, לקחו לי הכל, לקחו את החיים, אבל בעצם החיים טובים" במבטא אמריקאי מאונפף וקצב מונוטני עם סיום של משחקי רמקולים. ופתאום שיר מזרחי – של רון שובל, אני חושב – שעליו רעשים מכוונים ושריקות צורמות, ומיד קטע בשם "מדוע שיקרת" שבו מאור כהן מקריא את הטקסט הבא:
שיר אהבה מאת יוחנן בצלאל, הזמר סמי בוזגלו מתוך הלהיט 'ציפי' יוצא בקסטה חדשה 'שלומית, אני אוהב אותך'. בבקשה, פעם ראשונה ברדיו, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת ובאמצעי המניעה; מדוע שיקרת אמרת לי עז אדום (?), ים השיבולים כיסה את האבק. מדוע? מדוע? אני אוהב אותך כמו ים השיבולים, עץ האקל מחייך לעננים. הכלב של השכן מחרבן לי במרפסת, אני מחליק לחרא ישר לתוך… למה שיקרת שיש לך מחזור אתמול… סולו מפוחית, בבקשה".

אני לא מצטט מהשירים האלה בגלל בשם איזה רומנטיקה אומנותית (כמו שאמרתי- הרומטיזציה היא אחרת, היא לחדוות הנעורים הסופית. האחרונה שהתקיימה בארץ ישראל ולא יעזרו לי פה שום דימויי היפ הופ וליל חישגוזים), אלא על מנת להראות את מה שבעצם כולנו עשינו או היינו עושים כנערים עם טייפ ערוצים, אבל זקני צפת עשו בהרבה חן שהביא להם חוזה הקלטות.

השיר הידוע ביותר בקסטה הוא כמובן "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", שמופיע כאן בגירסת הופעה חיה. הביצוע שלהם לקלאסיקה של אריק ושלום עשה אז הרבה רעש, וסימן רנסאנס ברוק ישראלי. כן. החוצפה לקחת שיר מתקליט מופתי כמו שבלול, ולעשות עליו טייק אוף מחופף שמגיע משום מקום הוא מה שמאפיין יותר מכל את ימי רוקסן של הזקנים; מין עיסה של השפעות שמערבבת בין פעם לעכשיו, ולגמרי מחוברת לעולם לעומת דברים אחרים שקרו כאן בדיליי. בכלל, אם תחשבו על זה שברוקסן הופיעו כמעט מדי ערב להקות עם חולצות של להקות אחרות, תגיעו לאנאלוגיה מאוד פשוטה שהיה פה קיבוץ מאוחד במאני טיים; חולצה של זקני צפת על יובל בנאי בזמן 'מפלצות התהילה' דרך סוניק יות' דרך מאהדאני דרך נירוונה דרך רחוב הברזל ימינה במזלג ואז בצד ימין.

משהו על הערבוב הזה, שלא לומר 'משהו על הערבוב הזה וכו'
מהערבוב הזה מגיעים כל שירי ההתחרעות של הזקנים: בדיחה על "שיר השכונה" של התרנגולים (קטע שכונתי בפני עצמו); ציפי הזונה מרחוב הירקון; שמש המניאק; ג'ון לי הוקר; L.A עם ריף הגיטרה הפנטסטי; ו'דוחף באלנבי' שגם נכנס לתקליט הראשון, מה שמוכיח שגסות יכולה להיות חיננית, אבל רק בהתאם לזמן ומקום. בסך הכל הוא לא פחות קשה מ"רוצה בנות" האווילי של היום.
אבל ימיה של זקני צפת כלהקה קיצונית באמת, כזאת שמשחררת טקסט כמו דוחף באלנבי, לא נמשכו זמן רב, והפריצה שלהם למיינסטרים עם התקליט השני – נו, זה עם שישי שבת – סימנה גם את נטרול העוקץ החתרני שהיה בהם. אחר כך הם הוציאו עוד שני אלבומים: תן לי שלאגר, ותן לי שלאגר 2. יש אמרו שזה היה רק כדי לעמוד בחוזה. אחרים לא אמרו כלום. רוקסן כבר עלה בלהבות המטאפורה המרוקנת, והתקופה כבר הייתה תקופת החומוס בר בקרליבך. זקני צפת החדשים הנמיכו ציפיות, כמעט דווקא, אבל שיחררו שירים שהיו כשלעצמם נהדרים: "כל חיי" המרגש בלי שום ציניות, "צהבת" עם החצוצרה של אריאל זילבר, "תחכה" שמבוצע גם היום בהופעות עם פיטר רוט, וכמובן "זה נכון" עם השורה האירונית; "שיר אחד עם שתי מילים מחר עשרים אלף עותקים" שקורצת ל"שישי שבת".
מאור כהן היה צריך לענות שוב ושוב לשאלות מטופשות כמו "האם אתה משחק, או שזה באמת אתה", וכל דבר חדש שעשה היה צריך לבוא עם הסבר צמוד. לקח לאנשים זמן להבין אותו ולראות שהוא גם זה וגם לא זה, והכל ביחד. אם תראו אותו ברחוב ותגידו לו "בר מצווה חוגגים באולמי שושן", הוא ידע שהייתם שם, אז.

עוד אודי שרבני: משלים בגרויות

ועכשיו לסוכריות. קטעים מהקסטה, מה לעשות, אין. קליפ מאז דווקא יש: זקני צפת עושים את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" באולפני מימד ב-1991. לא ברור לאיזו מטרה זה צולם, ואם מישהו מכם יודע אז יהיה ממש נחמד אם יאיר את עינינו.

ועוד קצת על התקופה ועל זקני צפת, במה שהפך עם השנים לתיעוד המשמעותי ביותר של ימי רוקסן: הסרט "בעניין הבאסים" שעשה אילן יגודה ב-1991 עבור מבט שני בערוץ 1, או כמו שקראו לזה אז – בטלוויזיה. הנה הוא בשלושה חלקים, בלינקים ולא בהטמעה בדף מהסיבה שלא בא לי לתקוע פה עוד שלוש מסגרות של וידאו: חלק א', חלק ב', חלק ג'

FIN

22 בנובמבר, 2007

בסוף אוגוסט שם קץ לחייו יריב אלטר, סולן די.אקס.אם. היום השם הזה לא אומר הרבה לרוב האנשים. מי שמתמצא יודע שקרני פוסטל יצאה משם. מי שפחות מתמצא שואל מי זאת קרני פוסטל. בכל אופן, אי שם בשנות ה-80 הכל היה אחרת.
טוב, האמת שלא לגמרי אחרת. גם בשנות ה-80 לא היו רבים שידעו שבחולון יושבים כמה תיכוניסטים בבית הוריהם, ומקליטים מוזיקה מופלאה ומסתורית על קסטות, ושהם משכפלים את הקסטות שלהם בטייפ דאבל-קסט ואורזים אותן בעטיפות מושקעות ומעוצבות בקפידה ושהם קוראים לעצמם די.אקס.אם. אבל לאלה שכן היו קשובים, השם הזה אמר המון.

די.אקס.אם. משמאל: יריב אלטר, רונן הופמן, קרני פוסטל, אייל דורון. מתוך החוברת שצורפה ל-Sad

בימים ההם גלי צה"ל היתה גלי צה"ל, ולאלוהים היתה תספורת כמו של רוברט סמית. בתל אביב וקצת מסביב התקיימה סצנה קטנה ופעלתנית של רוק אלטרנטיבי, והלהקות שפעלו בזירה הזאת הפיצו את המוזיקה שלהם על קסטות – קצת בדומה למה שעשו הזמרים המזרחיים לפניהן, רק עם פוזה קצת אחרת והרבה פחות הצלחה. מהסיבה הזאת נלווה לפועלן אפיל מחתרתי מסוים, גם אם לא כולן הצדיקו אותו במוזיקה שעשו. די.אקס.אם שפעלה בין 1984 ל-1991 בהרכבים משתנים שההבסיס הקבוע שלהם היה יריב אלטר (שהוסיף לשמו את המילה הצרפתית Fin והפך לאלטרפין), ורונן הופמן, היתה בין הלהקות הכי מעניינות בגל ההוא.
היו אז הרבה להקות שעשו מהאנטי-מסחריות שלהן דגל. וכמו היום, בהרבה מקרים זה היה בסך הכל כיסוי לזה שאף אחד לא רצה לשים עליהם כסף. אצל די.אקס.אם הסיפור היה אחר לגמרי. הם היו מכונסים בעצמם ומרוכזים בטריפ פרטי משלהם. נראה היה שהם לא מתייחסים בכלל לשאלת היחסים שלהם עם המיינסטרים, ובעיקר לא טורחים למצוא חן. הם בקושי הופיעו, ואת הקסטות שלהם הדפיסו באמצעים ביתיים ובסדרות קטנות מאוד. לפעמים רק בכמה עשרות קלטות.
זה היה יפה, וגם מאוד נאיבי, כמובן. אבל דווקא ההתכנסות הזאת עזרה להם ליצור מוזיקה מקורית, לגמרי מנותקת מכל דבר אחר שנעשה פה באותו הזמן, ומרשימה מאוד. בטח ביחס לאמצעים שעמדו לרשותם כדי לעשות אותה. במשהו כמו שבע שנים הם הקליטו שבע קסטות ודיסק, ועשו דרך מרתקת מאינדסטריאל של מקדחות לניו-וייב גותי, ומשם לסוריאליזם האלקטרוני ולאמביינט של Grin – הדיסק הבודד שהוציאו שהיה העבודה השלמה ביותר שלהם. וגם האחרונה.
הסיבה שרובכם לא מכירים בעצם שום דבר מהמוזיקה של די.אקס.אם שקדמה ל-Grin היא שהקסטות לא הודפסו מחדש מאז 1989 – אז הוציאה האוזן השלישית קופסה רטרוספקטיבית ובה כמעט כל החומר שהוקלט עד אז – ומן הסתם גם לא ראו אור בדיסקים. אומרים שהופמן ואלטר לא רצו. לא יודע, זה נשמע סביר אבל אין לי הוכחה חותכת לזה.
עוד דבר שנשמע סביר הוא שקשה להניח שנעשה ניסיון רציני לשכנע אותם. הפוטנציאל המסחרי של החומר לא גדול, ונפח העבודה מחייב להוציא את זה או בסדרה של דיסקים שימכרו מעט, או בקופסה שתעלה הרבה (ותימכר מעט). בקיצור, זה משהו שסיכויי ההתממשות שלו נמוכים מאוד. אוסף מייצג נשמע כמו אופציה הגיונית יותר. גם מהסיבות הכלכליות הברורות, וגם בגלל שאם לעזוב לרגע את המיתוס ולהסתכל לקסטות האלה בלבן של הגלגל, צריך להודות שהחומר לא ממש אחיד. אני מבין קטן מאוד בנויז ואינדסטריאל למיניהו, אבל לפחות לדעתי הקסטות הראשונות (שזה מה שיש בהן) הרבה פחות מעניינות מהחומרים המורכבים והמלודיים יותר שב-Faceless או Sad.

האנשים שאתם צריכים להתעניין אצלם בקשר להיתכנות של אוסף לדי.אקס.אם הם רונן הופמן ואנשי האוזן השלישית. בינתיים, אם הסתקרנתם מספיק, תוכלו לטעום מהמוזיקה שלהם באחת משתי דרכים: או שתחפשו בסולסיק (כל הקסטות שם), או שתאזינו להקלטה שמצורפת כאן למטה – תכנית מיוחדת של "שבוע טוב" עם יואב קוטנר שמארח את יריב אלטר ורונן הופמן באולפן גל"צ ב-22.7.1989. והתענוג כפול, כי יש פה לא רק את סיפורה של הלהקה ודגימות נדיבות מכל הקסטות, אלא גם שעתיים של גלי צה"ל של פעם. בלי פרומואים, בלי מבזקי תנועה, אבל עם הרבה סבלנות למוזיקה מאתגרת ושונה.

די.אקס.אם ב"שבוע טוב" עם יואב קוטנר, גל"צ 22.7.89(mp3) צד א', צד ב', צד ג', צד ד'

ובסטרימינג לנוחותכם:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.