זה מסתובב

כשאמן בן זמננו מחפש השראה במקורות שקשורים אפילו באופן עקיף לדת, ישר מסתכלים איפה הכיפה, אבל פעם היו יחסי גומלין בריאים יותר בין הפופ הישראלי למסורת. אצל הלהקות הצבאיות העיסוק בנושאים תנ”כיים היה די נפוץ, וגם בפסטיבל הזמר החסידי הופיעו זמרים וזמרות חילוניים. אמנם זה היה אירוע מסחרי וחילוני לגמרי – מין קונטרה אשכנזית לפסטיבל המזרחי, שגם הוא נשא אופי די מסורתי – אבל עצם זה שאירוע כזה משך מצד אחד מבצעים חילוניים כמו רותי נבון, צביקה פיק, יגאל בשן, אילן ואילנית, השלושרים וגם הרכבים נשיים לגמרי כמו סקסטה , ומצד שני קהל דתי, אומר משהו על הסובלנות ההדדית היחסית של הזמן ההוא. מה שעולה די בבירור גם מהשכיחות היחסית של שירים מהתקופה שנשענים על סיפורי התנ”ך או על טקסטים מהתפילה, רבים מהם להיטים גדולים. הנה רק כמה מהם: “הגר” ושבת המלכה של אריק איינשטיין; אבשלום ו”בואי כלה” של מוטי פליישר, אוריה החיתי של שולה חן; אדון עולם בגירסת אלברשטיין-גורן-חן הפסיכדלית משהו, איזבל של הח”כ לעתיד עקיבא נוף (פה בלינק בתוספת קליפ אנימציה קצרצר של דודו גבע), נח של מתי כספי; הפרידה מתיבת נח של חוה אלברשטיין (ובעצם גם של כספי, שהלחין); אני אוהב אותך לאה של צביקה פיק, ואפילו הדבר המגניב מאוד הזה של יגאל בשן.

איפשהו בשנות ה-80 התקררו היחסים בין הפופ ליהדות, ומי שרוצה לקשור את זה לקיטוב חברתי גובר, שיקשור. לטעמי סיבה לא פחותה היא דווקא הרוק, והשתלטות הכתיבה האישית על המרחב הפופי הארצישראלי. שירי התנ”ך הלכו ביחד עם שירי התותחים כי גם הם כנראה נתפסו כסוג של תרבות מגויסת. רק שבמקרה הזה אנחנו הפסדנו עולם תוכן עשיר שמזמין אינטראקציה עם התרבות הפופולרית ומעשיר אותה. ועכשיו בהנחה שביססנו את העניין הזה, ולרגל פסטיבל שלמה ארצי שהתרגש עלינו לאחרונה, בואו נעשה אתנחתא עם שתי דוגמאות נאה במיוחד מגנזכי הוד ארציותו: שני שירים אבודים מהתקליטון הראשון שלו, זה עם “פתאום עכשיו פתאום היום”, משנת 1970:

מקרה אלישע והנערים (מילים: יעקב שבתאי, לחן: בני נגרי)
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/shlomo_artzi_-_mikre_elisha_vehanearim.mp3]
(הורדה)

גוליית (מילים: אהוד מנור, לחן: שלמה ארצי)
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/shlomo_artzi_-_goliath.mp3]
(הורדה)

הו כן, הארדקור.

אם חשבתם שכל ההקדמה הזאת מובילה לאיזה אלבום זמירות של פרחי מיאמי, תנוח דעתכם. האלבום היחיד של שלישיית היהלום השחור הוא ממש לא זה. מה שכן, ברגעים היפים שלו הוא בהחלט מסתובב באזורים האלה, ולמרות שהוא לגמרי נשכח, ולא ממש ידוע היום מחוץ למעגלי האספנים, יש בו לפחות שני שירים שעשויים להישמע לכם מוכרים. מביצועים אחרים. אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נתחיל בלראות מה בעצם יש לנו כאן.

רוב מה שידוע על “היהלום השחור” מגיע מטקסט קצר שמופיע על צידה האחורי של עטיפת האלבום. חתום עליו אמנון רוברמן, הבעלים של אולפני “קולינור” שבהם נעשו ההקלטות, והוא, איך לומר, קצת מעורפל. מה שידוע זה שהסיפור מתחיל בסוף 1974, אז נפגשו שני היוצרים שבהרכב, ריצ’רד פרץ ואבנר צדוק, באמצעות מכר משותף שמוזכר רק בשמו הפרטי, דני, ובכינוי שדבק בו בצה”ל, “היהלום השחור”. פרץ שעלה לארץ מאנגליה היה גיטריסט שבא מרקע של פופ וג’אז. ב-1966 הוא היה חבר בלהקה שליוותה תקופה קצרה את אריק איינשטיין, ה”איינשטיינים”, ואת הגיטרה החשמלית שלו אפשר לשמוע במזל, הקאבר המשועשע ל-Do you want to know a secret של הביטלס, ובשלושת הקטעים האחרים בתקליטון שהותיר אחריו ההרכב ההוא. אגב, בדיי-ג’וב שלו פרץ בנה תפאורות עבור הטלוויזיה החינוכית (אז עוד קראו לה “הלימודית”), והרבה סטים של התוכניות הקלאסיות של החינוכית הם עבודות שלו.

אבנר צדוק היה מהנדס במשרד התקשורת. במלחמת יום הכיפורים שירת כקצין בשיריון ונפצע, ובעודו מאושפז התפרסם גם כמלחין: שיר שלו, “לכה דודי” (מילים: נדב מדינה), הביא ב-1973 את יגאל בשן למקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי. שנה אחר כך הוא שוב השתתף בפסטיבל, הפעם עם שבת המלכה – לא השיר של איינשטיין – ששרה עפרה חזה, ולקח מקום שלישי. החיבור בינו לבין פרץ הוליד תערובת מעניינת מאוד בין פופ מערבי שנשען על פולק ורוק מתקדם (יש חליל!) ובין מוזיקה מזרחית-תימנית. על הנייר זה לא מאוד שונה מעוד שילובי מזרח ומערב מהתקופה, החל בצלילי הכרם וכלה בנסים סרוסי או ג’קי אלקיים, אבל פרץ וצדוק בכל זאת הביאו צבע קצת אחר. הצלע הנשית בהרכב היתה מירי מור, אותה גילה צדוק במקום עבודתו. אותה מירי מור (לפי מומה) שעשתה כמה שנים אחר כך קולות ב”חתונה לבנה”, ואחר כך הצטרפה ללהקת הפסגות – אחת מלהקות האירועים הגדולות בארץ.

לפי מה שכתוב על התקליט השלושה השתפשפו בהופעות מול חיילים וגם הופיעו בחו”ל: ההסתדרות הציונית שלחה אותם לסיבוב בבריטניה לרגל יום העצמאות ה-29 של ישראל. בפועל, בלי מילואים ובלי שליחויות מעסקנים ציוניים, זאת לא היתה הצלחה. האלבום שהקליטו ב-76 (אבל יצא ב-77) לא מכר, מה שניכר גם היום במספר הנמוך של עותקים שלו שמסתובבים בשוק, וזמן קצר אחר כך הסיפור נגמר. יכול להיות שהסיבה לפלופ היא בחלקה האיכות הלא אחידה של השירים באלבום, שבולטת עוד יותר ממרחק השנים. אלה ששרדו טוב יותר הם השניים שצדוק הביא איתו מהפסטיבל המזרחי: “שבת המלכה” ו”לכה דודי”, שסוגרים את שני צידי האלבום. מהקטעים של פרץ לא הכל מחזיק, אבל הוא מתגלה דווקא כמעבד מוזיקלי מצוין עם צליל עשיר ומגוון וחיבה מיוחדת לתפקידי מיתרים.

עכשיו הנה שתי אופציות לטעימה מהאלבום המעניין-גם-אם-לא-לכל-אורכו הזה. פה למטה שלושה מהיילייטס הבולטים להאזנה:

ערב של זכרונות, לטעמי הקטע הכי מרשים של פרץ כאן.
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/01.%20black_diamond_trio_-_erev_shel_zichronot.mp3]
ושני האסים של צדוק:
שבת המלכה
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/06.%20black_diamond_trio_-_shabat_hamalka.mp3]
לכה דודי
[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/bdt/12.%20black_diamond_trio_-_lecha_dodi.mp3]

ולמסתקרנים, האלבום המלא להורדה:
שלישיית היהלום השחור, 1977
ישראפון 505
סטריאו
עיבודים וניהול מוזיקלי: ריצ’רד פרץ
נגנים:
כינור ראשון: א. מרקובצקי
תופים: יוסי לוי, א. זהבי
בס: עמי פרנקל, שמוליק ארוך
חליל: שם טוב לוי, י. רוזנטל
גיטרות: ריצ’רד פרץ
קלידים: דודי רוזנטל

הוקלט באולפני קולינור, 1976
טכנאי הקלטה: דודי רוזנטל, דני ווב

טראקליסט:

צד א’:
1. ערב של זכרונות (מילים ולחן: פרץ)
2. כינור הזהב (מילים: עודד לוי, לחן: פרץ)
3. תפילתי שמע (לוי, צדוק)
4. היהלום השחור (פרץ-לוי, פרץ)
5. חוף בודד (פרץ)
6. שבת המלכה (לוי, צדוק)

צד ב’:
1. מקום קטן (ג. סער, צדוק)
2. מה יפית מולדת (לוי, פרץ)
3. רזי המדבר (לוי, צדוק)
4.לא עוד נאמר מאוחר (לוי, פרץ)
5. לומר שלום (פרץ)
6. לכה דודי (א. קורן, צדוק-נדב מדינה)

כבר הרבה זמן שאני מתכנן לכתוב על עליזה גבאי והאלבום שלה, “במקצבים חדשים”. הסיבה שזה לא קרה עד עכשיו זה שלא ידעתי עליה כמעט כלום, אבל לאחרונה נתתי עוד קווץ’ קטן והצלחתי לקושש כמה פרטים, אז הנה:
1. כנראה שזה אלבום הפופ המודרני הראשון בישראל. הביוגרפיה האנגלית של גבאי בוויקיפדיה נוקבת בשנת הייצור 1962 (עדכון: וזו טעות. הם כנראה מתכוונים לאלבום הילדים הזה, שגם הוא אינו האלבום הראשון של גבאי). מהאזנה לתקליט עצמו זה נשמע טיפה מוקדם מדי – אפילו האלבום של גילה אדרי הוקלט רק שלוש שנים אחר כך – אבל גם אם המידע בוויקי לא הכי מדויק זה בטח לא היה הרבה אחר כך, כי בזמן שאדרי הקליטה את האלבום שלה, גבאי כבר עזבה את הארץ לשווייץ. תיקון/ עדכון: ככל נראה התקליט יצא רק ב-1965, וכמו כן קדמו לו מספר אלבומים ותקליטונים אחרים שהקליטה גבאי החל משנת 55′. דיסקוגרפיה מלאה בסטריאו ומונו.
2. הוא מתקדם מאוד לזמנו, בטח ביחס לסטנדרט הישראלי של התקופה. נזכיר: 1962 היא השנה שבה הביטלס שיחררו אלבום בכורה, מלך הפופ היה פיל ספקטור ובראש מצעד הפזמונים המקומי עמדו התרנגולים (שכבודם במקומם מונח, אבל פופ הם לא). על הרקע הזה האלבום של עליזה גבאי נשמע כמו עב”ם: שירי פופ קצרים בהגשה מתוקה ובליווי הרכב פיל-ספקטורי עם כלים חשמלים, סקציית כלי מיתר ומעל הכל – קצב. מישהו היטה פה אוזן למה שנעשה באותו זמן בניו יורק ובלוס אנג’לס, ועשה גם. יצא ממתק אמיתי.
3. המישהו הזה הוא כנראה רפי גבאי, מי שהיה אז בעלה של עליזה. אני אומר כנראה כי הפרטים על העטיפה קמצניים מאוד. “ר.גבאי” מצוין כמפיק ומנהל מוזיקלי. כ. ברון, המלחין של השירים שאינם קאברים, אלמוני לגמרי. השם היחיד שבכל זאת תופס את העין הוא זה של משה סחר, שחתום על המילים. סחר כתב בין השאר את הלהיט הנשכח-יחסית הוא יהיה לי בעל, והעילה האמיתית שלו לתהילה היא הייתי קונילמל האהוב. על כל פנים, רפי גבאי הוא האיש שבזכותו מעניין לשמוע את האלבום הזה גם היום. האם מדובר באותו רפי גבאי שהלחין את “ים של דמעות” ואת להיט פוסט-ששת-הימים “שארם א-שייך”? אולי. לא בטוח.
4. כנראה שזאת לא היתה הצלחה ענקית. האלבום הזה אמנם הותיר אחריו להיט גדול אחד, “זרם המעיין”, שגם זכה בשנים האחרונות לפחות לשני חידושים (גלי עטרי בעבודה עברית הראשון, ורעש באלבום האחרון שלהם), אבל שאר השירים די נעלמו. הוא גם לא בדיוק מהאלבומים האלה שתמצאו בהמוניהם בחנויות התקליטים מיד שנייה, מה שמעיד שהוא לא נמכר המון. כאמור, לא הרבה זמן עזבה גבאי את הארץ, וכנראה גם את רפי גבאי, עברה לשווייץ והתפרסמה שם, ומאוחר יותר עברה משווייץ לגרמניה והתפרסמה שם עוד קצת. ביוטיוב מצאתי כמה הופעות שלה מהטלוויזיה הגרמנית (ר’ למטה), וגם עוד כמה שירים בלי וידאו. באופן מוזר, למרות שהן נעשו כמה שנים טובות אחרי האלבום העברי שלה, מדובר ברוב המקרים באותם שירים ולפחות באחד גם באותו פלייבק שמופיע ב”מקצבים חדשים”.
5. בגרמניה גבאי התחתנה בשנית עם מוזיקאי מקומי שלימים היה בין מייסדי הסקורפיונז, וכעבור כמה שנים נוספות עברה איתו לאל.איי. בתם המשותפת של גבאי ושל ההוא מהסקורפיונז, דפני או דפנה דאב, הבליחה במפתיע ב-2005 בריאליטי Rock Star: INXS. קטע.
6. אם יש לכם חולשה לפופ פרה-ביטלסי בנוסח הבריל בילדינג או לסוג המלודרמה שרק פופ סיקסטיז צרפתי או איטלקי מסוגל לספק, האלבום הזה תפור עליכם. אז קחו את כולו, בריפ פריך ואיכותי עד כמה שהתקליט שברשותי מאפשר.

עליזה גבאי, במקצבים חדשים, 1965

הקבצים הוסרו לבקשת חברת התקליט

מקולית 12052-2
מונו
מילים: משה סחר
הפקה והנהלה מוזיקלית: ר.גבאי.

טראקליסט:
צד א’:
1. זרם המעיין (כ. ברון)
2. ממגדל שלום (כ. ברון)
3. אל תביט לעיני (כ. ברון)
4. אולי עוד יופיע (מוגל)
5. קח אותי אליך (קרווה)
6. מי מצפה לי שם (כ. ברון)
צד ב’:
1. הבטחת (כ. ברון)
2. בספינה קחני (היידר)
3. היתכן (כ. ברון)
4. אל תגלה מתי (לינדנאו)
5. כבר אמרו לי (כ. ברון)
6. שלח את העצב (י. ניסן)

Nur Wenn Du Bei Mir Bist. בעברית: אל תגלה מתי (זה ממשיך ב”שוב תיכנס אלי”. היום זה לא היה עובר ).

Siehst du nicht, hörst du nicht. הופעה מאוחרת יחסית בטלוויזיה הגרמנית, בשיר מוזר לגמרי ושיער שמסגיר השפעות של דייויד בואי.

היה לכם טעים? הצטרפו לרשימת התפוצה של זה מסתובב ויהיה לכם טעים עוד פעם.