זה מסתובב

על מצבו הגרוע של קטלוג ההקלטות של הגשש החיוור כבר כתבתי כאן לפני ארבע (!) שנים. הנה הסיפור שוב בקצרה: התקליטים שליוו את עשר תוכניות הגשש לא יצאו מעולם על גבי דיסקים במתכונתם המקורית. מה שיצא במקום הוא סדרת אוספים שלא שמרו על סדר הקטעים המקורי, השמיטו חלק נכבד מהם, וטשטשו את הקשר שבין השירים והמערכונים לבין התוכניות שבהן הופיעו. בחלק מהקטעים בכלל השתמשו בהקלטות מאוחרות ולא במקוריות, וכל העסק נראה חלטוריסטי ולא מכבד את גוף העבודה המדהים באמת של הגשש – הרכב הבידור החשוב ביותר שהיה פה, אם דרושה למישהו תזכורת – שנבנה על פני שלושה עשורים.
אפשר לחשוב על כמה סיבות אפשריות למצב הזה. אחת מהן היא שהיעדרו של מנהל הגשש, אברהם דשא פשנל ז”ל, והאופן שבו מנוהל הארכיון העצום שהותיר אחריו, מונעים או מעכבים טיפול מחודש בחומרים, כמו גם שיחרור של חומרים חדשים שטרם נחשפו (פשנל, כך התגלה בסדרה המצוינת אודותיו, “פשה”, ששודרה ביס לפני כמה שנים, היה מתעד כפייתי. כמה חומרי וידאו של הגששים בשיאם שוכבים לדעתכם בעזבונו?). אני מניח שזה קשור גם לעצם ההיקף של החומר. מדובר אחרי הכל בכ-25 תקליטים, קחו או תנו אחד או שניים, ולהוציא מחדש כמות כזאת של חומר, פלוס השקעה בשחזור הארט המקורי ואולי איזה שדרוג צנוע לצליל, זה סיפור די כבד לחברת תקליטים כיום.
באופן פרדוקסלי, דווקא האוסף המשולש של שירי הגשש שיצא לפני כמה שבועות, המוצלח כשלעצמו, רק מרחיק את היום שבו יראה אור מחדש כל החומר המוקלט שלהם. כמו במקרה של בנזין, שיציאת המהדורה הדיגיטלית לשני אלבומיה התעכבה שנים רבות בגלל שבשוק כבר היה אוסף שלה שנמכר היטב, גם כאן התסריט הסביר הוא שחברת התקליטים לא תטרח להשקיע כסף נוסף בגששים כל עוד יש לה מוצר שלהם שנמכר היטב. מה שבאסה.
במקום להתעצבן, החלטתי לעשות מעשה ולפצוח בפרויקט דיגיטציה לאלבומי הגשש שבתקליטייה שלי. הנה שני שירים מתוך שני האלבומים הראשונים, שכוללים שירים ומערכונים מתוכנית הבכורה של ההרכב, “שמחת זקנתי”, מ-1964. שניהם לא נכללו באוספי הגשש הקיימים בדיסקים. השיר הראשון, “ספר לי”, הוא שיר עממי שמקורו בלדינו, ובוצע בין השאר גם על ידי דרורה חבקין וג’ו עמר. זאת דוגמה טובה לאופי הכללי של התוכנית כולה, שמצד אחד עדיין מחוברת למסורת של “התרנגולים” – ההרכב שבו היו חברים שייקה, פולי וגברי קודם להקמת הגשש החיוור, ושהופק, כמו הגששים, על ידי פשנל – ומצד שני כבר פורצת אותה. אפשר לראות את זה גם בעטיפות שני התקליטים: בראשון (למעלה), נראים השלושה בהעמדה “תרנגולית” קלאסית, ממש עד לשמיטת היד הכאילו-טבעית של שייקה לוי; על עטיפת התקליט השני הם כבר מופיעים בפוזה קומית־אבסורדית כפי שייראו גם על עטיפות כל אלבומיהם הבאים.
גם בפנים נשמרת ההליכה הזאת בין הקטבים: מצד אחד שמירה על מה שעבד בתרנגולים, למשל ב”פנס בודד”, הלחן היחיד של ארגוב כאן; מצד שני תפנית חדה מהקו ההוא לעולם חדש של השפעות: שירי אסירים (“עוזי עוזי”, “מתי שוב נשתחרר”), שירים מיוון איטליה (“מה הוא עושה לה”), ערבית (“פלפילו” עפ”י פריד אל אטרש). יש פה גם – קצת – רוקנרול. הדבר המסקרן הזה קורה בעיקר בשיר השני שאציג לכם, “מה שיהיה יהיה”, שמייצג היטב את האופן שבו נתפסה מהפכת הרוק בישראל בזמן אמת. כמו שציין יואב קוטנר ב”סוף עונת התפוזים” ובמקומות אחרים, הרוק נתפס פה כבדיחה, ורוב האדפטציות המוקדמות שנעשו לו נוצרו כפרודיות על “השגעון החדש”. גם הרוקנרול של הגששים מסגיר תפיסה די פרימיטיבית של הרעיון, ופספוס מוחלט של רוחו, ועדיין יש בו חן.

הערה אחרונה: תוויות שני התקליטים נושאות את סמל הד ארצי, ומכאן שיוצרו שם, אבל על עטיפותיהם של שני האלבומים האלה אין אף לוגו של חברת תקליטים. הם הופצו עצמאית על ידי פשנל. זה מחזק את הסברה שהזכויות על המאסטרים – בהנחה שעדיין יש מאסטרים – מצויות בידי יורשיו. מה שמסביר כנראה את הבלגן בקטלוג הגשש שיאללה, באמת הגיע הזמן שנראה אותו מסתדר כבר.

הגשש החיוור – ספר לי
עממי, עיבוד: אריה לבנון
(הורדה)
הוסר לבקשת בעלי הזכויות בחומרי הגשש החיוור

הגשש החיוור – מה שיהיה יהיה
מילים: עמוס אטינגר, לחן: מישל קולומביה, עיבוד: דובי זלצר
(הורדה)
הוסר לבקשת בעלי הזכויות בחומרי הגשש החיוור

הגשש החיוור במועדון הסנטר הכפול, תקליטים 1 ו-2, 1964
שירה: שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, גברי בנאי
במאי: שייקה אופיר
מפיק: אברהם דשא (פשנל)
ניהול מוזיקלי: אריה לבנון

אומרים שהממסד התעלם מלהקות הקצב בסוף שנות ה-60, אבל כנראה שזה לא מדויק. הנה, ב-1970 שידרה הטלוויזיה (אז היתה רק “טלוויזיה”) ספיישל להקות קצב חד-פעמי באורך 40 דקות תחת הכותרת “פופ”, עם שלושת הלהקות שהובילו את הסצנה: הצ’רצ’ילים, האריות, ועוזי והסגנונות. עכשיו, צריך לומר שבשלב הזה – אחרי “פוזי” ובמקביל ל”לול” – היתה בתקשורת פתיחות גדולה יותר למוזיקה חדשה ממה שנהוג לחשוב. הסצנה קיבלה יחס בעיתונות היומית, והיו עוד הופעות של להקות בתכניות טלוויזיה שונות. אבל נדמה לי שהסרט הזה קצת יוצא דופן, כי את הלהקות ההן, כמו את כל האחרות שמופיעות בתכנית, ניהלו המיליארדר-לעתיד ובסיסט האריות בעברו חיים סבן ושותפו יהודה טלית, שגם הפיקו את התכנית. מה שכמובן מסתדר נהדר עם סבן כמו שאנחנו מכירים אותו היום: האיש עשה זהב מהפאואר ריינג’רס, הגיוני שכאמרגן של להקות רוק בסבנטיז הוא סידר לכל הלהקות במשרד שלו שואו-קייס מול פני האומה כולה, עם רייטינג חלומי ובצנטרום של המיינסטרים. הגיוני לגמרי.
הבמאי של הספיישל הנ”ל היה מנהיג קבוצת העין השלישית, ז’אק קתמור. שנה קודם לכן הוא ביים את “מקרה אישה” – סרט שהאלבום הראשון של הצ’רצ’ילים הוא בחלקו פסקול שלו – אז הבחירה בו לביים את “פופ” נראית טבעית. כמו במקרה של “מקרה אישה”, גם פה התוצאה נראית היום קצת כמו קלישאת סיקסטיז, ובכל זאת יש בה כמה הברקות יפות. מכמה מהן – הצלליות של חברי האריות ב-Ive got Sunshine, עוזי והסגנונות בפארק הירקון – אפשר להתרשם בפרק הראשון של “סוף עונת התפוזים“, הסדרה של יואב קוטנר על תולדות הרוק הישראלי (אפרופו זה, מתי נראה כבר די.וי.די של הסדרה הזאת?). בצד המוזיקה, יש פה קליפים (בפלייבק, למצער) לגירסה של הצ’רצ’ילים ל-She’s a woman של הביטלס, ל-Friends של עוזי והסגנונות, לאריות עם “את לא טובה” ועוד כמה. יש גם קטע ארוך בהופעה של “הקוקטיילים”, עם זמר שחור (רוי יאנג, שחי ומופיע בישראל עד היום, ותודה לנועם רפפורט על הזיהוי), שנותן את כל השטיקים של זמרי הסול של אז, וגם הפתעה אחת מעניינת מאוד: ביצוע בעברית של הצ’רצ’ילים ל”אחינועם לא יודעת” – שיר שהופיע במקור באנגלית, באלבום שלהם, ורק אח”כ הוקלט בעברית ל”פוזי” של איינשטיין, בתרגום של יהונתן גפן.  בסיום נראים חברי כל הלהקות ביחד, יושבים בחוף של תל אביב ושרים המנון היפי ברוח התקופה.
לא ברור כמה פעמים שידרו את זה. מה שבטוח זה שבשביל רוב מי שמתעניין בנישה הזאת של הרוק הישראלי, הסרט הזה היה אבוד במשך הרבה שנים. בשידורי הלילה של רוממה הוא לא צץ מעולם (הניחוש שלי הוא שבגלל שזאת הפקה חיצונית ולערוץ 1 אין זכויות שידור). ואולם, החיים מלאים בהפתעות: לאחרונה התגלגל אלי די.וי.די צרוב של הסרט המלא. תכף אשתף אתכם בשני קטעים משובחים במיוחד מתוכו. אבל קודם, הנה שורה תחתונה אחת מהצפייה: הדבר הזה חייב לצאת על די.וי.די. לא יודע אם לטלית יש מזה עותק, לא יודע אם זה יכסה את ההשקעה, לא יודע איך יסתדרו. שיסתדרו. מדובר בתיעוד הוויזואלי הכי רציני שקיים לסצנה שקשה לערער על המקום שלה בסיפור של המוזיקה בארץ. פשוט אסור שזה ישכב בארכיון של ערוץ 1.

דורון והסול-מן, שלי את. “עוזי נבון“, תוריד את המשקפיים המגוחכים האלה ותצדיע לאורגינל. תודה ליואב קוטנר על זיהוי הלהקה והסולן. לא היה לי מושג מי אלה והאמת שעדיין אין לי. אבל השיר חזק. כמו כן, היו חתיכות בתל אביב בסבנטיז.

העכבישים, Cool it. עם המתופף ג’ון בנקס מהמרסיביטס. “כנראה המוזיקאי היחיד בעולם שניגן גם עם הביטלס וגם עם בועז שרעבי”, כמו שקרא לו רזי בן עזר. עוד על העכבישים בפוסט הראשון של זה מסתובב.

עדכון: הנה כתבה קצרה על הפקת הסרט מתוך גיליון מס’ 24 של “להיטון”, באדיבות מועדון הרוק הישראלי:

ועוד לדברי אדון מועדון, הסרט השני, שקוטנר הזכיר פה בתגובות, נקרא “פופ סטאר” ושודר כעבור שנה, בנובמבר 1971. גם אותו ביים ז’אק קתמור אבל המפיק היה דוד גרינברג ולא סבן וטלית. ככל הידוע, הסרט הזה נמצא רק בארכיון ערוץ 1.

איזה כיף, הא? תירשמו למיילינג ליסט של זה מסתובב ויהיה כיף עוד פעם. לא יודע מתי. פעם.