בסוף אוגוסט שם קץ לחייו יריב אלטר, סולן די.אקס.אם. היום השם הזה לא אומר הרבה לרוב האנשים. מי שמתמצא יודע שקרני פוסטל יצאה משם. מי שפחות מתמצא שואל מי זאת קרני פוסטל. בכל אופן, אי שם בשנות ה-80 הכל היה אחרת.
טוב, האמת שלא לגמרי אחרת. גם בשנות ה-80 לא היו רבים שידעו שבחולון יושבים כמה תיכוניסטים בבית הוריהם, ומקליטים מוזיקה מופלאה ומסתורית על קסטות, ושהם משכפלים את הקסטות שלהם בטייפ דאבל-קסט ואורזים אותן בעטיפות מושקעות ומעוצבות בקפידה ושהם קוראים לעצמם די.אקס.אם. אבל לאלה שכן היו קשובים, השם הזה אמר המון.

בימים ההם גלי צה”ל היתה גלי צה”ל, ולאלוהים היתה תספורת כמו של רוברט סמית. בתל אביב וקצת מסביב התקיימה סצנה קטנה ופעלתנית של רוק אלטרנטיבי, והלהקות שפעלו בזירה הזאת הפיצו את המוזיקה שלהם על קסטות - קצת בדומה למה שעשו הזמרים המזרחיים לפניהן, רק עם פוזה קצת אחרת והרבה פחות הצלחה. מהסיבה הזאת נלווה לפועלן אפיל מחתרתי מסוים, גם אם לא כולן הצדיקו אותו במוזיקה שעשו. די.אקס.אם שפעלה בין 1984 ל-1991 בהרכבים משתנים שההבסיס הקבוע שלהם היה יריב אלטר (שהוסיף לשמו את המילה הצרפתית Fin והפך לאלטרפין), ורונן הופמן, היתה בין הלהקות הכי מעניינות בגל ההוא.
היו אז הרבה להקות שעשו מהאנטי-מסחריות שלהן דגל. וכמו היום, בהרבה מקרים זה היה בסך הכל כיסוי לזה שאף אחד לא רצה לשים עליהם כסף. אצל די.אקס.אם הסיפור היה אחר לגמרי. הם היו מכונסים בעצמם ומרוכזים בטריפ פרטי משלהם. נראה היה שהם לא מתייחסים בכלל לשאלת היחסים שלהם עם המיינסטרים, ובעיקר לא טורחים למצוא חן. הם בקושי הופיעו, ואת הקסטות שלהם הדפיסו באמצעים ביתיים ובסדרות קטנות מאוד. לפעמים רק בכמה עשרות קלטות.
זה היה יפה, וגם מאוד נאיבי, כמובן. אבל דווקא ההתכנסות הזאת עזרה להם ליצור מוזיקה מקורית, לגמרי מנותקת מכל דבר אחר שנעשה פה באותו הזמן, ומרשימה מאוד. בטח ביחס לאמצעים שעמדו לרשותם כדי לעשות אותה. במשהו כמו שבע שנים הם הקליטו שבע קסטות ודיסק, ועשו דרך מרתקת מאינדסטריאל של מקדחות לניו-וייב גותי, ומשם לסוריאליזם האלקטרוני ולאמביינט של Grin - הדיסק הבודד שהוציאו שהיה העבודה השלמה ביותר שלהם. וגם האחרונה.
הסיבה שרובכם לא מכירים בעצם שום דבר מהמוזיקה של די.אקס.אם שקדמה ל-Grin היא שהקסטות לא הודפסו מחדש מאז 1989 - אז הוציאה האוזן השלישית קופסה רטרוספקטיבית ובה כמעט כל החומר שהוקלט עד אז - ומן הסתם גם לא ראו אור בדיסקים. אומרים שהופמן ואלטר לא רצו. לא יודע, זה נשמע סביר אבל אין לי הוכחה חותכת לזה.
עוד דבר שנשמע סביר הוא שקשה להניח שנעשה ניסיון רציני לשכנע אותם. הפוטנציאל המסחרי של החומר לא גדול, ונפח העבודה מחייב להוציא את זה או בסדרה של דיסקים שימכרו מעט, או בקופסה שתעלה הרבה (ותימכר מעט). בקיצור, זה משהו שסיכויי ההתממשות שלו נמוכים מאוד. אוסף מייצג נשמע כמו אופציה הגיונית יותר. גם מהסיבות הכלכליות הברורות, וגם בגלל שאם לעזוב לרגע את המיתוס ולהסתכל לקסטות האלה בלבן של הגלגל, צריך להודות שהחומר לא ממש אחיד. אני מבין קטן מאוד בנויז ואינדסטריאל למיניהו, אבל לפחות לדעתי הקסטות הראשונות (שזה מה שיש בהן) הרבה פחות מעניינות מהחומרים המורכבים והמלודיים יותר שב-Faceless או Sad.

האנשים שאתם צריכים להתעניין אצלם בקשר להיתכנות של אוסף לדי.אקס.אם הם רונן הופמן ואנשי האוזן השלישית. בינתיים, אם הסתקרנתם מספיק, תוכלו לטעום מהמוזיקה שלהם באחת משתי דרכים: או שתחפשו בסולסיק (כל הקסטות שם), או שתאזינו להקלטה שמצורפת כאן למטה - תכנית מיוחדת של “שבוע טוב” עם יואב קוטנר שמארח את יריב אלטר ורונן הופמן באולפן גל”צ ב-22.7.1989. והתענוג כפול, כי יש פה לא רק את סיפורה של הלהקה ודגימות נדיבות מכל הקסטות, אלא גם שעתיים של גלי צה”ל של פעם. בלי פרומואים, בלי מבזקי תנועה, אבל עם הרבה סבלנות למוזיקה מאתגרת ושונה.

די.אקס.אם ב”שבוע טוב” עם יואב קוטנר, גל”צ 22.7.89(mp3) צד א’, צד ב’, צד ג’, צד ד’

22 בנובמבר, 2007 | רסס | תחת כללי, היו ימים בפינגווין, מחתרת הקסטות. ניתן להשאיר תגובה למאמר, או טראקבק מהאתר שלך |