כמו שבקיבוץ
בפוסט הקודם בישרתי לכם על שיתוף הפעולה הממשמש עם אתר playlist-online אבל השמחה היתה מוקדמת. כמה ימים אחר כך התפרסם בויינט קטע על האתר, והתברר שענייני הזכויות מול אקו”ם אולי מוסדרים כחוק, אבל שאר הגופים שממונים על גביית תמלוגים לא ממש היו בעניינים. הפדרציה לתקליטים, למשל. אז נהיה שמח, והאתר ירד מהרשת כשהוא מותיר אחריו הודעה קצרה עם הבטחה לשוב בקרוב, וככה זה כבר משהו כמו שבועיים. בקיצור, נראה שיקח עוד קצת זמן עד שעניין האלבומים השלמים יוכל להתממש. הפוסט על עוזי והסגנונות שהיה אמור לכלול את האלבום Friends במלואו ימתין כנראה עד שיתברר מה גורלו של אתר הפלייליסטים. עד אז - בנוהל הרגיל.
שלום חנוך השתחרר מלהקת הנח”ל ב-1967 ומהר מאד תפס מקום מרכזי בפופ הישראלי. הוא עדיין היה ברנש די צעיר, אבל כבר הספיק לטעום הצלחות מסחריות עם מזל גדי של איינשטיין וכחלק מהשלושרים, ולזכות בהערכה כשיצר לראשונה רוק’נ’רול אמין בעברית בשבלול ופלסטלינה. זה היה רק טבעי שהשלב הבא יהיה חו”ל. אביב גפן, אתם יודעים, לא המציא שום דבר. ואכן שלום נסע ללונדון והוחתם שם על ידי דיק ג’יימס.
להוציא תקליט אצל דיק ג’יימס לא היה עניין של מה בכך. ג’יימס שהתחיל בשנות החמישים כזמר עבר מאוחר יותר למו”לות. ב-1963 הוא הקים את Northern Songs עם בריאן אפשטיין, לנון ומקרטני, והיה אחראי לפבלישינג של רוב שירי הביטלס. ב-1967 הוא גילה את אלטון ג’ון ובמשך כעשור הפיק את כל תקליטיו. במילים אחרות - הוא זה שהפיק את התקליטים הטובים של אלטון ג’ון. שלום בטח הוא לא היה מהאמנים היותר מקודמים של דיק ג’יימס מיוזיק (DJM), אבל הוא בהחלט נהנה מהיתרונות שבעבודה עם בית הפקות מבוסס. כזה שהיה יכול לארוז את השירים שלו בהפקה מלוטשת, וללוות אותם בשועלי האולפנים שניגנו אז באלטון ג’ון באנד. וגם אם זה נכון ששלום נשמע נפלא גם עם הצ’רצ’ילים בשבלול ופלסטלינה, לצליל של האלבומים ההם יש בכל זאת מגבלות שנובעות מהאפשרויות הטכניות וההפקתיות שהיו נהוגות אז בארץ, והפער בין האולפנים של תל אביב ולונדון היה אז גדול מאד.
ב-DJM האמינו בשלום, והלכו איתו בגדול מההתחלה. בראיון לידיעות אחרונות ב-72 הוא סיפר שבהחלט היו כוונות מסחריות רציניות לגביו. “הם אפילו לא עברו איתי את השלב של הדפסת תקליט קטן”, הוא אמר, “ישר עם אריך נגן. אבל עם הכוונות באו הלחצים. הביאו לי פעם תמלילן של שלאגרים ואמרו לי לעבוד איתו יחד. אמרו לי מה אכפת לך, תעשה שלאגר אחד שירוץ ויעשה לך שם - אחר כך תעשה מה שאתה רוצה. היו רגעים שכמעט התפתיתי - אבל זה לא הלך”.
הנסיון הזה של DJM לשדך לשלום כותב טקסטים מקצועי מסגירה את המכשול העיקרי שמנע משלום להצליח באנגליה. לא שהתמלילים שכתב היו גרועים - רחוק מזה. למעשה הם היו טובים יותר מאלה של רבים מהישראלים שניסו את הטריק הזה אחריו. אבל כמו שהתברר בהמשך דרכו, שלום הוא אמן שהשפה היא חלק גדול מהביטוי האישי שלו. הוא פשוט לא הצליח לעבור אמיתי ואינטימי באנגלית כמו שעשה בעברית. הגרסה שלו למאיה בתקליט הזה מדגימה את זה יפה.
באותו ראיון ששלום נתן לעמנואל בר-קדמא מידיעות אחרונות בזמן שהגיע לארץ להופעות בקיץ של 1972, הוא מדבר על קשיי השפה: “זה השפיע בצורה נוראית על הביטחון העצמי שלי”, הוא אומר לבר-קדמא ששואל איך בכל זאת כתב שירים באנגלית. “לא יודע, היה לי מה להגיד - רק לא היו מילים. פתאום באו המילים, לא יודע מאין. האמת היא שהייתי מוכרח לכתוב באנגלית. את התקליטים של מהארץ אף אחד לא רצה לשמוע. בשבילם עברית זה סינית. בסתם מוזיקה הם אינם מעוניינים. אמרו לי - ‘יש לנו כאן כמה מלחינים לא רעים - ומה עוד מלחין אחד?’. אז התיישבתי לכתוב לבד באנגלית רצוצה. בהתחלה הייתי אוסף את המילים הבודדות שהיכרתי ומצרף אותם בצירופים די שרירותיים - כמו בשבץ-נא. הכי מצחיק שלאנשים ששומעים את התקליט קשה יותר עם המבטא שלי מאשר עם הטקסט של השירים”.
יהונתן גפן, שגם שהה איזה תקופה בלונדון במקביל לשלום, כתב עליו ב”יונתן סע הביתה” שהוא מדבר אנגלית “כמו שבקיבוץ”. הבעיה העיקרית של Shalom - האלבום, היא שהוא גם שר ככה. ולכן למרות השירים הטובים וההפקה המושקעת התקליט לא התקבל יפה. DJM, נגיד את זה ככה, לא מיהרו לעשות בוקינג לזמן אולפן נוסף עבור הכוכב הישראלי שלהם. ב-72 כאמור שלום בא לארץ לחודשיים. תפס אוויר, הופיע בצוותא ואולי גם ניסה לחוש קצת את הקהל המקומי לקראת חזרה אפשרית ארצה. בראיון הוא עדיין לא מסגיר כוונות ממשיות, אבל כבר נשמע מאד מפוכח ביחס לחוויה החו”לית: “אף פעם לא היה לי קל עם עצמי, ועם האמת הפנימית שלי. ההתייצבות שלי הקטן מול לונדון הגדולה היה רגע של אמת. חריף מאד וקשה מאד. הרבה אימאג’ים שלי בעיני עצמי נפלו. אבל בגודל, במימדים, בעצם הפריצה מהגבולות הצרים יש משום אתגר. אתה רוצה לבחון את עצמך. להתמודד”. האם הוא מתכנן לשוב? “אני לא יודע כמה זמן עוד אשב בחוץ לארץ”, הוא אומר, “אבל ברור לי, ואלי בלי כל סיבה הגיונית, שאני אחיה את כל חיי בארץ. ככה זה”.
אבל ברשותכם, נניח לציונות ונתרכז בתקליט. לב הסאונד של Shalom הוא כיילב קוואי, שאחראי לגיטרות ולקלידים. הוא ליווה את אלטון ג’ון קרוב לעשר שנים ובאייטיז עבד עם הול ואוטס. שזה קטע, תודו. חברי ההרכב הנוספים היו דייב גלובר (בס), רוג’ר פופ (תופים) ואיאן דאק (גיטרה וכלי הקשה). הם פעלו יחד גם תחת השם Hookfoot. כולם נגני סשנים מנוסים שמספקים לשירים עטיפה נוצצת ושמנמנה. רחוקה מאד מהצליל הרזה של התקליטים ששלום עשה כאן. שלום עצמו היה באותן שנים בשיאה של התפרצות יצירתית שהשאירה אחריה כמה מהשירים היפים ביותר שכתב. אחדים מהם הוא הביא איתו לתקליט הזה - חלקם גרסאות אנגליות לשירים שנכתבו לתקליטים עם איינשטיין, אחרים הוקלטו אחר כך בעברית עם תמוז: פלסטלינה, אבשלום, אהבה שקטה, אל תוותרי עלי, מאיה. לצידם גם כמה שירים, לא פחות מעניינים, שנכתבו במיוחד לאלבום ושלום לא חזר לבצע אותם בהמשך. שיר אחד - you do need some sleep - הוא הקליט רק 25 שנה אחר כך, כשקרא לו מת לישון והכניס את הלחן היפה שלו לאלבום ערב ערב. מתוכם, וזה באמת היה קשה לבחור - תשמעו שלושה קטעים מייצגים: end of the road שאתם מכירים כפלסטלינה, ושני שירים שנכתבו במיוחד לאלבום הזה - so long ו-under tropical moonlight שהיה אפילו קצת קצת להיט.
למרות חולשותיו, Shalom הוא תקליט מרתק. ולא רק כארטיפקט היסטורי, כסולו הראשון של שלום, אלא גם כמקבץ שירים טוב שמחזיק מצוין גם אחרי 36 שנים. ובכל זאת, גרסת דיסק נורמלית לא נראית באופק. דיק ג’יימס מת ב-1986, והקטלוג של DJM שייך עכשיו לפוליגראם שם בטח לא ממש יודעים מי זה הבחור הזה שנראה קצת כמו קט סטיבנס, ומה לעשות עם התקליט שלו. היתה גם הדפסה מקומית של האלבום בסי.בי.אס, שניסתה לרכוב קצת על הגל של תמוז והוציאה את האלבום הזה ב-76, חמש שנים אחרי שהוקלט, יצא וצלל באנגליה. נראה לי שגם שם לא ממהרים להעביר את האלבום הזה לדיסק. אולי כי זה לא ממש עומד לקרות בלי ברכתו של שלום חנוך וזו - לא ברור מתי תגיע אם בכלל.
shalom chanoch - end of the road.mp3
shalom chanoch - so long.mp3
shalom chanoch - under tropical moonlight.mp3
Shalom Chanoch - Shalom, 1971
DJM Music
מס’ קטלוגי: DJLPH-421
פורמט: LP
מיקס: סטריאו
משתתפים: שלום חנוך (שירה, גיטרה אקוסטית), כיילב קוואי (גיטרות, קלידים), איאן דאק (גיטרות, נבל, קונגס), דייב גלובר (בס), רוג’ר פופ (תופים ופרקשן), בי. ג’יי קול (סטיל גיטאר), ריי וורלי (סקסופון, קלרינט), לול קוקסהיל (סקסופון), ליזה סטרייק, ברי סט. ג’ון, קיי גרנר (קולות).
עיבודי כלי מיתר וכלי נשיפה: רוברט קירבי
מפיק: קפלן קיי
שטרודל ודונאטס: ליהי חנוך
9 ביוני, 2007, 23:52
למיטב ידיעתי יש לשלום דיסק צרוב של האלבום.
לעניין הזכויות: בבריטניה, אם לא מוצאים את המסמכים המקוריים עליהם חתם האמן, הרי שאין לחברה הוכחות לזכויות על החומר ולכן הן עוברות לידי האמן.
האלבום היחיד של ANDWELLA’S DREAM, למשל, יצא סוף סוף על דיסק רשמי (אחרי כמה הוצאות בוטלג) רק אחרי שהוברר כי לסוני (במקור CBS) אין כל מסמכים המוכיחים כי חברי הלהקה אי פעם חתמו איתם.
גם בעניין התקליט הזה, התגלגלה כבר שמועה שהמסמכים המקוריים אבדו, ומכאן שהזכויות עוברות לידי האמן. אז עדיין יש סיכוי ל CD … אבל הפעם המילה שייכת באמת רק לשלום עצמו.
10 ביוני, 2007, 0:57
ערן, כרגיל- תענוג! ושמח שהבלוג חוזר להסתובב.
בזכות התזכורת שלך האלבום האנגלי של שלום מסתובב אצלי כרגע על הפטיפון (אחרי כמה שנים טובות שלא שמעתי אותו) והוא גורם לי מחדש לחיוכים של אושר. שכחתי כבר כמה אפשר להנות ממנו (טוב, מרובו..).
אני מרגיש חובה להוסיף כמה מילים על חלק משאר המשתתפים באלבום הזה שלא אוזכרו בפוסט הנוכחי וחשיבותם ותרומתם גדולה: המעבד הנפלא (כלי מיתר ונשיפה) רוברט קירבי, זכור כמובן בעיקר מעבודותיו עם ניק דרייק- שהיה חברו הקרוב
(באלבומים- five leaves left+ bryter lyter) קירבי עבד כמובן עם עוד רבים וטובים, אבל תמיד תהיתי אם לשלום יצא להכיר את דרייק באותן שנים. השניים הקליטו עם אותם מוסיקאים בדיוק באותו פרק זמן. מוסיקאי נוסף שניגן עם ניק דרייק וגם עם שלום חנוך הוא הסקסופוניסט והחלילן, ריי וורלי
(Ray warleigh). זוכרים את סולו הסקסופון-אלט ב-at the chime of a city clock? את החליל ב-sunday? -זה ריי ! את לול קוקסהיל רבים מחובבי הג’אז והאוונגארד מכירים. הוא ניגן עם כריס מקרגור,סטיפן מילר (בהרכב delivery) ורבים אחרים.
B.J.COLE-היה ונותר אחד מנגני הפדאל-סטיל הגדולים והמבוקשים באולפני הקלטות. הוא ניגן עם טי רקס, אל סטיוארט, האמבל פאיי, סקוט ווקר, קווין איירס,טים רוס, אורייה היפ ועוד ה מ ו ן אמנים. בעשורים האחרונים עבד גם עם דיויד סילביאן, ביורק וגם עם בק. הוא גם היה מנהיג להקת COCHISE- ששוה להכיר.
שלום היה באמת מוקף בטובים שבהם- ובמובנים רבים הנגינה באלבום, רמת ההפקה והעיבודים מכסים לא פעם על החסרונות שלו (המבטא והדיקציה, הכתיבה המעט-מגושמת באנגלית- שגם להם, אגב, החן המיוחד שלהם). שוב תודה, ערן ו-Keep up the holly work.
10 ביוני, 2007, 9:24
למרות שלא יצא רשמית, אני “העזתי” לכתוב עליו ביקורת ל”השרת העיוור” (http://www.hasharat.co.il/html/article_8621.php) ולו רק משום שמדובר לדעתי באלבום נפלא. כמו שכתבתי, למרות חולשותיו, הוא מעניין ובטח מקדים את זמנו.
לטעמי הגיע הזמן להעלות אותו על דיסק “רשמי”. אין לשלום מה להתבייש…
10 ביוני, 2007, 10:44
אבל עם בעיה רצינית של אמינות, לדעתי. לא רק בגלל המבטא של שלום. לי אישית מפריעה בעיקר ההפקה שבולעת את השירים ומסתירה אותם מאחורי מפלי קלידים ובראס, והופכת סינגר סונגרייטר טוב לפופ סינגר בינוני. לא כל כך ברור מה רצו להשיג בהפקה הזאת, ויכול להיות שבהפקה יותר צנועה ואנדרגראונדית דווקא היה יכול ללכת לו הרבה יותר טוב באנגליה ובאירופה.
נו שוין. אנחנו הרווחנו, בסופו של דבר
10 ביוני, 2007, 13:11
יופי של שירים, ובאמת מרגישים את אלטון ג’ון באוויר…
10 ביוני, 2007, 20:38
תקליט נפלא
עם כל חסרונות המבטא, וכמה ביטויים באנגלית, שאני לא חושב שמצא במקום אחר… - זה אחד התקליטים האהובים עלי
השיר היה מכולם, אשר לא מוכר כי לא יהתה לו גרסה עברית - lihi’s song (ערן, אולי תעלה אותו גם?)
דווקא השיר שהתפרסם יותר מהתקליט, under tropical moonlught, הוא השיר הפחות יפה בתקליט
תודה על הפוסט הנפלא והצדק ההסטורי
11 ביוני, 2007, 16:38
פוסט מעניין, חשוב ומושקע.
עשית לי חשק להשיג שוב את התקליט (היה לי אותו ונתתי אותו לחבר…..)
דניאל.
13 ביוני, 2007, 15:25
איזה יופי.
שישי האחרון, אני שוב ב”חיות לילה”. מתרגש. בסביבות 4 בסוף עונת התפוזים, אני יורד ליד הבמה, היו שם עוד מלא בני 16.
מומלץ למי שלא היה עדיין בהופעה הזאת.
16 ביוני, 2007, 19:51
2 הסנט שלי:
קיילב קוואי, הוא, אגב, הדוד של מוזיקאי הטריפ-הופ הבריטי הידוע TRICKY. שימו לב - האלבום הראשון של טריקי נקרא MAXIN QUAYE - ע”ש אמא שלו.
16 ביוני, 2007, 20:50
תודה סגול - חשדתי בקשר המשפחתי אבל אל רציתי לכתוב כי לא היתה לי דרך לבסס את זה. אם כך, הוא מקורב גם לפינלי קוואי, אם יש מישהו שזוכר אותו.
17 ביוני, 2007, 11:10
מתישהו בגיל 17 שמעתי כמה קטעים מהאלבום הזה וניסיתי למצוא אותו, לא הצלחתי. עכשיו עשית לי חשק לשוב לחיפושים. (אבל כבר אין לי פטיפון).
19 ביוני, 2007, 13:53
שלום ערן!
כל הכבוד על הפוסט המרגש והחשוב הזה. מאד נהנתי.
אגב - אני זוכרת את פינלי קוואי והוא בעיני מוזיקאי מעולה. חבל שהוא נעלם באמת.. האלבום ההוא עם “סאן איז שיינינג” Maverick A Strike (נדמה לי שזה השם - הוא אבד לי די מזמן) שמור בפינה חמה בליבי. זה אלבום נפלא.
עוד אגב - עצרתי “לעלעל” בוויקיפדיה בשביל לגלות את שמו של האלבום ההוא, ושם כתוב שהוא אח של הגיטריסט כיילב, ושניהם “בשום פנים ואופן לא מקושרים לטריקי”. לדברי וויקי, הם גילו שלהורים שלהם יש אותו שם וחשבו שהם מקורבים אבל לא.
http://en.wikipedia.org/wiki/Finley_Quaye
:)
20 ביוני, 2007, 7:33
טוב, זה כמובן תלוי את מי שואלים, כי לפי AMG הם כולם קשורים זה לזה - פינלי הוא אחיו של כיילב שהוא דודו של טריקי ועל זה אומרים - א-שיינע מישפוחה.
http://www.allmusic.com/cg/amg.dll?p=amg&searchlink=FINLEY|QUAYE&sql=11:3bfwxqthldje~T1
7 ביולי, 2007, 22:37
ברי סט. ג’ון זה לא ההוא (או היא) שקיבלו קרדיט על קולות רקע באלבום דארק סייד אוף דה מון של פינק פלויד???