כבר חשבתי שזה לא יקרה, ושאני אשאר פה לבד בחושך בזמן שכולם משתעשעים להם במשחק הבלוגרים, ומתייגים זה את זו בחדווה. אבל אז באה תימורה רבת החסד והזמינה אותי. אי לכך ובהתאם לזאת, הנה חמישה דברים שלא ידעתם עלי:

1. אני שומע מונו. זה בעקבות היתקלות מצערת עם מחלת החזרת בגיל שלוש שהשאירה אותי רק עם אוזן אחת מתפקדת. נסו אתם לשמוע ככה ביטלס באוזניות.

2. יותר מכל דבר אחר, רציתי להיות דייג בסופרמרקט. היום זה נשמע משונה. לא בטוח שהייתי שמח לחשוף את בתי למראות קשים כאלה, וממילא אין יותר דייגים בסופר (הנה כך הוחמצה קריירה מבטיחה), אבל כילד רך בשנים, אהבתי מאד להסתכל על הדוד החסון שולף קרפיון חי מהבריכה, מוריד לו נבוט על הראש, מנקה ופורס אותו באדישות. פסיכולוג טוב יעשה מזה צימעס.

3. פעם שידרתי בתחנת רדיו פיראטית. זה היה באמצע הניינטיז, ימי פריחתן של התחנות האלה ברחבי הארץ. ידידי כאח לי שי קפלן (קיפי) ואנוכי קיבלנו לידינו שלוש שעות שלמות למלא מדי שבת, מיד אחרי תכנית הילדים הקאלטית להפליא של אחד דוד לוי מראשון, שהיה ממלא את האולפן הזעיר בעשרות ילדימדים חמודימדים (כלשונו), רובם ילדיו, אחייניו וחבריהם, ומחלק להם בשידור שלל פרסים מעולים באדיבות נותני החסויות, כמו משולשי פיצה וכרטיסים להצגות ילדים הזויות. בהתחלה עוד היינו יושבים ומתכננים ליינאפים אבל מהר מאד הבנו שהעסק זורם טוב יותר אם פשוט באים עם ערימה של דיסקים ותקליטים והולכים עם הרגש. לבעל הבית זה ממילא לא הזיז כל עוד הכנסנו את מקבצי הפרסומות בזמן (במיוחד נדבקה לי הפרסומת המצוינת לארטיק ענבים של פלדמן - “ענבים ענבים אותי מגניבים”). כמעט שנה שידרנו בלי לדעת אם מישהו בכלל שומע, ואז, בתכנית האחרונה, התחילו להגיע המון טלפונים והתברר פתאום שהיו לנו די הרבה מאזינים אדוקים. אגב, לתכנית שלנו קראו “בחצי אוזן” (ראו סעיף 1).

4. את הגן האספני והאהבה למוזיקה העברית ירשתי כנראה מסבי, מישה דינר ז”ל. ב-1936 היו לו מזל, שכל ואפשרות לקחת את סבתא ואת עצמו מרובנו לארגנטינה. ב-20 השנים שבהן חי בבאיה בלנקה הוא צבר אוסף מרשים מאד של הקלטות של כל גדולי הזמר העברי של שנות ה-40. שושנה דמארי, הצ’יזבטרון, ברכה צפירה, שרה יערי, חנה אהרוני והרבה מאד אחרים, ידועים פחות. כשסבא עלה עם המשפחה ארצה, הוא הביא איתו את האוסף וכך מצאתי אותו אני, שנים רבות אחר כך, בדירתם הקטנה של סבא וסבתא בדרך השלום. כולם היו שם, עשרות תקליטי בקליט עם תוית כחולה או וורודה של “צליל - חברת ההקלטות הארץ ישראלית”, מסודרים באלבומים כבדים. כבר בגיל מאד צעיר פיתחתי אובססיה קשה לתקליטים האלה. הייתי עומד שעות ליד הפטיפון הישן שלו, שהיה מותקן בתוך ארון מיוחד לצד רדיו מנורות גדול, ומקשיב להם שוב ושוב. ואפילו ששברתי כמה מהם, סבא מעולם לא כעס. ביום הולדתי ה-21 הוא נפטר. האוסף המדהים שלו הוא עכשיו שלי.

5. אף פעם לא הצלחתי לגדל שיער ארוך. ולמרות שברור שזו שטות, שיער ארוך זה הרי עניין מגוחך לרוב, זה מצער אותי מפני שאם מניחים שהמגמה ההנוכחית תימשך, תוך כמה שנים הפריזורה היחידה שאוכל להצמיח תהיה איזושהיא וריאציה על בן גוריון. בכל זאת פעם אחת בחיי הצלחתי להחזיק רעמה מרשימה. זה היה כשחזרתי מהטיול שלאחר הצבא ובמשך כמה חודשים הסתובבתי עם אפרו בלונדיני נאה. כך הצטלמתי לרשיון הנהיגה ועד היום יש לי בארנק תזכורת קבועה לפאר הצהוב שהיה ואיננו. בדרך כלל זה גורר גם מבטים של חוסר אמון מצד קופאיות בסופר.

מוזמנים: יאיר יונה, פופטארט, ליהיא, קסטה וגבי.

יצאו אחלה ונענו לאתגר: יאיר, ליהיא ,קסטה.

6 בפברואר, 2007 | רסס | תחת כללי. ניתן להשאיר תגובה למאמר, או טראקבק מהאתר שלך |