אף אחד לא מרגיש

הנה בנאדם שהתואר גיבור-לא-מושר קטן עליו: שלושה עשורים אחרי שפוצץ פה מצעדים, ו-22 אחרי שנמצא מת בדירה קטנה בדרום תל אביב, שמוליק צ’יזיק [מומה, ויקי אבל אל תצפו להרבה] הוא כנראה עושה הלהיטים הנשכח ביותר שלנו. היבול שלו אמנם לא מאוד גדול, והשנים שבהן פעל והצליח היו מעטות, אבל כמעט כל שיר שלו הוא כיתת אמן של גאונות פופ, וסביר להניח שלולא מת כה צעיר – ולא פחות מזה, אם לא היה סובל בשנותיו האחרונות ממחלת נפש שהביאה אותו לאישפוזים חוזרים ונשנים – הוא היה מגיע די רחוק. רשימה חלקית: רוצי שמוליק (מילים ולחן), תני לי מחסה, שיר הזרוק ובחברה להגנת הטבע עם אריאל זילבר; סיון של יגאל בשן (אחלה סולו של בודגוב, סתם למקרה שאתם קופצים לשם). אפילו "סיבה למסיבה" מפסטיבל שירי הילדים הוא לחן שלו. הייתם מצפים שעם קטלוג כזה כבר יהיו בשוק שניים שלושה אוספים של צ’יזיק, אבל תראו מה זה: אין.

זה שאין אף דיסק של צ’יזיק בשוק משאיר בצל גם את שני השירים שהוציא כמבצע ב-’84. המוכר שבהם, אף אחד לא מזיל דמעה, קבור באיזה אוסף סבנטיז שמי יודע אם עדיין אפשר להשיג, או אם יש מישהו שמנסה. הבי-סייד, מישהו אוהב אותך, פשוט נכחד. לגבי הצד ב’ האבדה אולי לא גדולה כל כך: השיר עצמו די זניח, וצ’יזיק הוא, איך לומר, לא המבצע הכי כריזמטי בעולם. אבל "אף אחד" הוא מאסטרפיס, ואף אחד לא יכול לשיר אותו בשילוב משכנע כל כך של פגיעות וגבריות כמו שצ’יזיק עושה כאן (ולראייה, אריק איינשטיין כיסה את השיר הזה יפה ב"רגעים" מ-2006, ואפילו הוא לא הגיע לאותה לפיתת גרון שצ’יזיק מפליא להשיג).

הנסיבות שהובילו להקלטות האלה היו בסך הכל די מקריות. צ’יזיק, שהיה באותו הזמן השם החם אחרי "בחברה להגנת הטבע", רצה לשיר שנים אבל התבייש. חברת סי.בי.אס שיזמה ניסיון להעיר את שוק התקליטונים בחרה בו – האמת, מתוך הגיון שאני די מתקשה להתחקות אחריו – כדי להוביל את הריליס הראשון בסדרת התקליטונים החדשה. ותראו איזה צוות הביאו לו: המפיק המוזיקלי שגויס לפרויקט היה יהודה עדר, והנגנים הם עדר עצמו ואיתן גידרון בגיטרות, אלון אולארצ’יק בבס, אלון הלל תופים ומשה לוי באחלה האמונד שבעולם. יהודית רביץ ומזי כהן שרות קולות רקע. חתיכת להקה.

ממה שאני זוכר, "אף אחד לא מזיל דמעה" הושמע די הרבה. אני אפילו זוכר במעורפל את צ’יזיק שר אותו ב"עד פופ" או משהו כזה. למרות כמה דיבורים על אלבום בסוף לא היה לתקליטון הזה המשך למרות שכנראה יש או לפחות היתה קלטת פרטית שהכילה חמישה שירים שבהם צ’יזיק שר, וזילבר מלווה בפסנתר. אגב, מסדרת התקליטונים ההיא לא יצא הרבה. ככל הידוע לי היה בה רק תקליטון אחד נוסף: "התחלה חדשה/ סרט במקום" של בנזין.

שמוליק צ’יזיק – אף אחד לא מזיל דמעה

[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/chisik/shmulik%20chisik%20-%20af%20echad%20lo%20mezil%20dimaa.mp3]

שמוליק צ’יזיק – מישהו אוהב אותך

[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/chisik/shmulik%20chisik%20-%20mishehu%20ohev%20otach.mp3]
שמוליק צ’יזיק, אף אחד לא מזיל דמעה/ מישהו אוהב אותך, 1984
סינגל “7, סי.בי.אס 4827
עיבוד והפקה מוזיקלית: יהודה עדר
הקלטה: טריטון
טכנאי: איתמר גפני
מפיקה: אתי אנטה
צילום עטיפה: ורדי כהנא

האזנה נוספת: אריאל זילבר, איך עפות המחשבות; יזהר אשדות, מה תאמרי; שמוליק קראוס, מונה; להקת הנח”ל, שרית הספרית. שככה יהיה לי טוב.

הרשמו למיילינג ליסט של זה מסתובב ותקבלו מייל כשהפוסטים הבאים עולים. דברים זזים פה מהר, אתם יודעים.

פורסם בקטגוריה כללי | 8 תגובות

פיל שוט

הסיפורים הכי מצחיקים ב"חייב לזוז", הרוקיומנטרי על אהוד בנאי והפליטים שמוקרן החודש בסינמטקים (ושכתבתי עליו כאן), הם על שני הז"לים של "הפליטים" – ז’אן ז’אק גולדברג ויוסי אלפנט. הנה מעשיה נחמדה שאהוד בנאי מספר על אלפנט: באזור 1985-6 הלל מיטלפונקט הזמין את בנאי להשתתף באופרת הרוק "מאמי" ולכתוב לה שירים. באותו הזמן בנאי כבר עבד עם הפליטים, ורצה שמיטלפונקט ייקח גם אותם, ואת אלפנט כמפיק מוזיקלי, אז הוא הביא את אלפנט לפגישה איתו ועם המלחין יוסי מר חיים שכתב את המוזיקה למאמי. מר חיים הושיט לאלפנט דפי תווים מסובכים "עם אולי 30 אקורדים", כמו שאומר בנאי. אלפנט הסתכל בהם, ואז העיף אותם והתחיל לצעוק שזה יותר מדי אקורדים ושהבטיחו לו שזאת אופרת רוק. "והבנאדם באודישן, כן?", אומר בנאי. ותסלחו לי אם אני לא על המילה פה. "זה לא ששואלים אותו".

הסוף של הסיפור טוב: מר חיים ומיטלפונקט דווקא היו מבסוטים, לקחו צ’אנס על אלפנט והרוויחו לא רק מפיק מוזיקלי חכם (לצד שפי ישי) אלא גם פרפורמר גדול, שהשחיל את "שיר הפאב" בסליזיות שאף אחד אחר לא היה מתקרב אליה. עכשיו, 17 שנים אחרי שאלפנט מת באמצע הופעה כמו כוכב רוק (עד כמה שאפשר להיות כוכב רוק במועדון קטן ליד שוק הכרמל), לא בטוח שהרוק הישראלי עדיין זוכר את מה שראו יוצרי מאמי אז. כואב לומר, אבל אלפנט כמעט נשכח, ואין היום בין יוצרי הרוק שלנו (הצעירים, כן? לא אלה שהיו בסביבה גם בזמנו), מישהו שאפשר לראות בו ממשיך דרך, או לזהות במוזיקה שלו גוונים אלפנטיים.

200px-Yosi_Elefant_Elefantאולי זה קשור איכשהו להיצע הדל של חומרים רשמיים של אלפנט שקיים בשוק. פחות מעשר שנים של פעילות – אמנם פורה אבל לא מתועדת מספיק – הסתכמו באלבום אחד ואוסף כפול, שגם חופפים חלקית. קשה לומר שאפשר היום לשים יד על יותר משעתיים מעבודותיו של האיש, תנו או קחו רבע שעה. האלבום הראשון, "אלפנט", הוא אוסף שירים שנועדו לאלבום הבכורה של "למה פיל", שהושלם ויצא רק אחרי מותו. "אוספ אלפנט" של נענע דיסק (שגם אותו לא ברור אם עוד אפשר למצוא) יצא אחרי כמה שנים והתיימר לרכז את כל או לפחות רוב ההקלטות, כולל אלה שכבר הופיעו ב"אלפנט", אבל בפועל לא כל השירים נכנסו וכיוון שהאלבום הראשון כבר אאוט אוף פרינט, אתם מבינים שיש בעיה. "שיר הדביל", למשל, לא נמצא באוסף הכפול. גם לא "חפפהו וחשדהו" או גירסת האולפן לנופל מדמם. שלושתם בין הקטעים החזקים באלבום.

גם אלה שפה למטה נשכחו איכשהו מאחור, וחבל: "הלם כרך" וגירסה אנגלית ל"טריק מיפן", מתוך הופעת האיחוד של רטורית ב-1988. לתקליט שתיעד את האיחוד ההוא, "הופעה רטורית", צורף גם מקסי-סינגל עם ארבעת שירי האי.פי המקורי של הלהקה (הם מופיעים גם באוספ אלפנט), שנתן הזדמנות נחמדה להשוות בין אלפנט של רטורית המקורית לאלפנט של ימי הפליטים. כרונולוגית הפער אולי לא רציני – בסך הכל ארבע או חמש שנים – אבל ההבדל בגישה ובביצוע די גדול. במיוחד בהלך כרך, שהופך פתאום מניו-וייב קודר לפופ כמעט עולץ, בזכות אורגן סיקסטיזי דומיננטי של אורי מיילס וגיטרה משוחררת של אלפנט . לא בטוח שחיפשתם אותה, אבל הנה לכם החוליה המקשרת בין רטורית ל"למה פיל", ב-256 קילובייטים חתיכיים לשנייה.

להקה רטורית, הלם כרך בהופעה

[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/elephant/retorit%20-%20helem%20krach%20live%201988.mp3]

להקה רטורית, Trick from japan בהופעה

[audio:https://mistovev.haoneg.com/files/elephant/retorit%20-%20trick%20from%20japan%20live%201988.mp3]

בקטנה: אתר חדש, רוק-בר, מרכז כתבות וביקורות שכתב העיתונאי יורם בר ז"ל שנפטר ב-1995 בגיל 29. האתר מרכז כתבות וביקורות שפרסם ב"כל העיר" הירושלמי בשנים 85-94, בין השאר על סצינת האינדי הירושלמית אבל גם על מופעים של אמנים מחו"ל שהופיעו אז בארץ. מודה שלא קראתי אותו בזמן אמת – אצלנו קראו "העיר" – אבל נעים לגלות אותו גם בדיעבד. האיש בלי ספק ידע את מלאכתו.

פורסם בקטגוריה כללי | 6 תגובות