בבלוגו המצוין זכרונות מעוצבים מחדש תהה השבוע גבי טרטקובסקי אם לא הגיע הזמן להקים היכל תהילה למוזיקה הישראלית, בדמות ההיכל האמריקאי שפועל בקליבלנד מאז אמצע שנות ה-80. זה רעיון יפה, אני חושב. ראוי שיהיה לזמר העברי, לא רק לרוק, מוזיאון ראוי לשמו. גם אם ברור שמוסד כזה יעורר ויכוחים אינסופיים על מה ישראלי ומה לא, ומי מיוצג יותר או פחות מדי, ולמה זה נשאר בחוץ ולמה ההוא שיש לו קומבינות בועדה נכנס למרות שלא מגיע לו, ושאר מיני שטויות שאנחנו כבר רגילים אליהן כאן. אז מה, טוב שיתווכחו. חברה מתעצבת זקוקה למקום שבו היא יכולה לנהל את הויכוח על הגדרת תרבותה. אולי, אני מרשה לעצמי פינטוז פראי, ישכון שם מכון מחקר קטן, ויערכו טקסים שנתיים שבהם יתנו כבוד לאלה שבאמת מגיע להם. נו, שיהיו לכולנו חלומות מתוקים כאלה כל לילה. אהבתי גם את ההצעה של גבי לכלול את בצלאל יונגרייז בין אלה שיוכנסו אחר כבוד להיכל התהילה הישראלי, הדימיוני בשלב זה. כי אם יש מישהו שבאמת עשה פה רוק’נ’רול כשהכל מסביב עוד היה רק חול וביצות, זה הוא.

יתכן שהיו עוד כמה להקות רוק בודדות בישראל כבר בתחילת שנות ה-60, אבל לבצלאל יונגרייז וההדים שמור הכבוד להיות הראשונים שגם הקליטו להיט רוק ישראלי, ובעברית. זה היה ב-63 עם “הו ילדונת”. רוקנ’רול פשוט וישיר, הכי בסיסי שאפשר, אבל יוצא דופן גם לעומת דברים שנעשו בישראל בשנים מאוחרות יותר. להקות הקצב, שהתחילו לפעול ברצינות בערך שנתיים אחר כך, כבר שאבו השראה מהביטלס והרוק הבריטי, ובהכללה די גסה אפשר לומר שבעקבותיהן לרוק שלנו היתה תמיד איזו הטיה בריטית. אבל “הו ילדונת” עוד היה מחובר לרוק האמריקאי של שנות ה-50, ונשען יותר על צ’ק ברי מאשר על לנון ומקרתני. זה כיוון שלא היו רבים שהלכו בו ברוק הישראלי, שנברא בעצם כבר בשנים שאחרי הביטלמניה. מהשמות הגדולים של דור המייסדים אולי רק סנדרסון, שספג את מהפכת הרוק ממקור ראשון כשחי כנער בארה”ב, חקר את האזורים האלה. גם גרי אקשטיין, במידה מסויימת.

יואב קוטנר גאל את בצלאל “צל” יונגרייז משכחה מוחלטת ב98, כשכיבד אותו בזכות לפתוח את הפרק הראשון של סוף עונת התפוזים (צפו בו בקונכיה, באדיבות פרנק), הסדרה הדוקומנטרית המצוינת שלו על תולדות הרוק הישראלי. ברגע מלא קסם, יונגרייז נראה שם עומד בסלון ביתו ונותן ביצוע נרגש להו ילדונת, להיטו הנושן. באותה שנה השיר נכנס גם לאוסף המונומנטלי גדלנו יחד, ומקומו בתמונה הקבוצתית של חלוצי הרוק המקומיים הובטח. החלק שלו בסיפור המקובל של תולדות המוזיקה הישראלית הסתיים, אבל זה לא אומר שבצלאל יונגרייז הפסיק לעשות מוזיקה.

זמן קצר אחרי “הו ילדונת”, שדווקא הצליח לא רע, יונגרייז פירק את “ההדים” ונסע ללמוד באמריקה. בזמן שלמד כימיה בקווינז קולג’ בניו-יורק, הוא הקים להקה חדשה, הסברס, עם שני ישראלים נוספים: עזרא זהבי בתופים ושירה, ומיכאל גלייטר בגיטרת קצב ושירה. החבר הרביעי בהרכב היה נגן בס אמריקאי, ג’ף סמולי. הלהקה בילתה כשנתיים בהופעות בכל מיני מקומות של ישראלים וגם הקליטה שלושה אלבומי רוק בעברית ובאנגלית בלייבל Tikva records, שהוא, כמו שתראו מיד, סיפור בפני עצמו.

כמו שמשתמע משמו, Tikva היה לייבל של מוזיקה יהודית וחסידית, חזנות, שירים ביידיש וגם שירי עם ישראליים. אם לא שמעתם עליו מעולם, זה לא מקרה. כבר כמה שנים, מאז שנתקלתי בתקליטים האלה של בצלאל יונגרייז ב”תקווה”, שאני מנסה למצוא איזה שבב של מידע על הלייבל הזה, וכלום. והנה עכשיו בזמן הכנת הפוסט, מצאתי את האתר הזה של בחור בשם רון אורנשטיין, ששופך קצת אור על הסיפור (ומצרף, אלוהים יודע מאיפה, קטלוג כמעט שלם של כל תקליטי החברה). הרבה חברות תקליטים קיקיוניות פעלו בתקופה ההיא, אבל בגלל שוק האספנות העכשווי, המסחר העירני בתקליטים והאינטרנט, בדרך כלל אפשר בבירור קצר למצוא מידע כלשהו על הלייבל ותולדותיו. נדיר למצוא חברה שנעלמה כך בלי להותיר זכר. נותר רק לדלות מה שאפשר מתוך המידע המועט על עטיפות התקליטים. כמו פעם.

משרדי הלייבל אפוף המסתורין, שכנו בניו יורק, בברודווי מס’ 1650. שם, לא רחוק מהבריל בילדינג המפורסם (ברודווי 1619) , היה מרכז גדול של פעילות בתחום פסי הייצור של הפופ של התקופה ועשרות לייבלים מתמחים הפיקו בסיטונות תקליטים זולים לאמנים אלמוניים, בכל ז’אנר אפשרי. Tikva היתה כנראה עוד חברת תקליטים קטנה כזו, שהתמחתה בהפקת תקליטי נישה לשוק היהודי ולישראלים לשעבר. משנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 הופקו בה כ-150 תקליטים, רובם תקליטי חזנות ונעימות לריקודי עם. אבל גם תקליטים בודדים לאמנים ישראליים כמו המלחין והפסנתרן נחום נרדי וסנדק הזמר המזרחי ג’ו עמר. מה לחברת תקליטים שמוציאה תקליטים ביידיש ולגיטרות חשמליות, איך התגלגלו לשם חלוץ הרוק הישראלי ולהקתו, מיהו בכלל אותו אלן ב. ג’ייקובס ששמו מתנוסס על עטיפות התקליטים, לאן הוא נעלם והאם היה קיים אדם בשם זה או שמדובר באמת במסווה שנועד להתחמק מתשלום תמלוגים, כמו שמניח אורנשטיין? כל השאלות האלה נותרות בינתיים ללא מענה.

רוק’נרול באמת לא היה חלק מהתפריט הרגיל של Tikva, אבל ב-1967-68 בצלאל והסברס הקליטו שם לא פחות משלושה אלבומים. הראשון והמעניין מכולם, Jerusalem of gold היה מיש-מש מוזר בין קאברים לשירים ישראליים כמו ירושלים של זהב, שיר הפלאפל (במקור של רביעיית איילון, אם כי רבים מכירים אותו כשיר של ניסים גרמה, שחידש אותו בשנות ה-80), זמר נודד וערב של שושנים (אגב, בעיבוד דומה באופן חשוד לזה שהקליט זמן מה קודם לכן אריק איינשטיין בתקליטון שלו עם האיינשטיינים), שירי עם טורקיים ומקסיקניים, וגם שניים מקוריים, שהם אלה שמצורפים כאן במורד הפוסט הזה - ביצוע מחודש להו ילדונת, הלהיט של ההדים שכתב יהודה כרמל, וקטע רוק נוסף בעברית - Amer israeli boogie woogie עליו נכתב על עטיפת התקליט שמקורו “עממי”. באותה שנה יונגרייז הקליט גם אלבום כסולן - Folk Rock Israeli Style, ובו, לצד גרסאות ללהיטי פוסט ששת הימים כמו נאצר מחכה לרבין, שארם א-שייך ובאנו למילואים, שני שירים מקוריים נוספים - All the time ו-Will you be mine. לבסוף, הקליט עם הרכב חדש של הסברס אלבום שלישי, בחציו אינסטרומנטלי, ובו כבר לא הופיעו שירים ישראליים או מקוריים אלא רק קאברים לשירים אמריקאיים.

לשלושת התקליטים של בצלאל והסברס בתקווה רקורדז לא היה המשך. בתחילת שנות ה-70 הלייבל התפוגג. יונגרייז עצמו עשה הסבה מקצועית לרפואת שיניים ובילה את רוב השנים מאז בארה”ב. אבל לסיפורינו הפעם דווקא יש סוף טוב. יונגרייז, ששב ארצה בסוף שנות ה-90, נהנה מהכרה מחודשת בעקבות “סוף עונת התפוזים” והגאולה של “הו ילדונת”. בקיץ האחרון אפילו שב להופיע עם להקת ליווי חדשה שהוכתרה לצורך העניין כ”ההדים”. שככה יהיה לי טוב, יש גם תמונות.

The Sabras - Jerusalem of Gold, 1967
לייבל: Tikva Records
מס. סידורי: T122
פורמט: LP
מיקס: מונו
נגנים: בצלאל יונגרייז (גיטרה מובילה, שירה), עזרא זהבי (תופים, שירה), מיכאל גלייטר (גיטרת קצב), ג’ף סמולי (בס).
מפיק: אלן ב. ג’ייקובס

26 בינואר, 2007 | רסס | תחת כללי, להקות קצב. ניתן להשאיר תגובה למאמר, או טראקבק מהאתר שלך |