נעלם בעשן: סיפורו של רפי מרפי


כשהחלונות הגבוהים נסעו ללונדון ב-1968, נישאים על גלי האהדה לישראל של ימי פוסט מלחמת ששת הימים ועם אוסף שירים מצוין שכבר הוכיח את עצמו בשוק הישראלי, נראה היה שהצלחה בינלאומית משמעותית נמצאת בהישג ידם. באותן שנים “העופרים” הצליחו באנגליה, אמנים ישראלים נוספים הופיעו והקליטו באירופה, והקרקע היתה בשלה לייצוא ראשון של להקת פופ כחול לבן. החלונות הגבוהים נראו טוב, נשמעו עוד יותר טוב, באו בזמן הנכון והגיע להם, אבל בסוף זה לא קרה, ונראה שכבר נכתב ונאמר כל מה שאפשר לדעת על השתלשלות האירועים והסיבות שהובילו לכך. ידוע שהחלונות הוציאו כמה תקליטונים באנגלית ובצרפתית, ואז התפרקו לפני שהצליחו לממש את הפוטנציאל. אריק התגעגע הביתה ועזב ראשון, שמוליק וג’וזי הוציאו עוד תקליטון עם זמר מחליף בשם ראלף מרפי ונסעו לאמריקה וזה סוף הסיפור. או שלא? ובכן, לא.
על פי החוזה שחתמו החלונות הגבוהים, ההקלטות בלונדון היו אמורות להוביל להוצאת אלבום שלם באנגלית. זה לא בדיוק הסתייע, ולאורך השנים, קראוס לא פעם האשים בזה את איינשטיין, שהיה הראשון לעזוב. בראיון לאלי לפיד, אחד האחרונים שנתן בחייו, אמר שאריק היה “מפונק”. מה שקראוס לא סיפר ללפיד, ובעצם גם לא לאף עיתונאי אחר שראיין אותו, זה שאלבום כזה דווקא הוקלט, אחרי פירוק ההרכב, בלי מעורבותם של חברי השלישייה המקוריים ותחת שם אחר: “סמוקי סירקלס” (Smokey Circles). הקליט אותו ראלף מרפי – זה שגויס כדי להחליף את איינשטיין, ושאחרי פירוק הלהקה היה זה שנשאר עם המחויבויות החוזיות שלה מול חברת התקליטים. האלבום הזה יצא רשמית בלייבל בריטי בשם קרנבי ב-1970. הוא נכשל, נעלם מהשוק וככל הידוע לי ולמי ששאלתי מבין ידידי האספנים, מעולם לא הגיע לארץ וכלל אינו מוכר כאן. קיומו לא הוזכר בכתבות הרבות שנכתבו על קראוס והחלונות הגבוהים, וגם לא במאמר המקיף שכתב ערן ליטוין לחוברת שצורפה להוצאה המחודשת של האלבום של החלונות ב-2007. מיד נדוש עוד קצת בשאלה איך הוא צץ פתאום מחדש והתגלה. אבל קודם, בואו נשמע את הסיפור המוזר על עשייתו של האלבום מפי האיש שעשה אותו, ראלף מרפי, מוזיקאי וכותב שירים פעיל גם כיום, שזוכר בחיבה גדולה מהולה באימה את הזמן שבילה עם החלונות הגבוהים.

החלונות הגבוהים עם ראלף מרפי. תמונה מתוך ההוצאה המחודשת לאלבום החלונות, 2007

“השנה שלי עם החלונות הגבוהים היתה יכולה לשמש בסיס לסדרת ריאליטי מדהימה, מטורפת ומטונפת”, אומר מרפי. “אחרי המלחמה ב-1967 החלונות באו ללונדון, וב-1968 הם, אסתר ואבי עופרים וחיים טופול היו הכוכבים החדשים והחמים פה. באותו זמן כבר עבדתי זמן מה כמחבר להיטים וכתמלילן, ועבדתי איתם ככותב, כתבתי את המילים האנגליות לשירים שלהם. אריק, ג’וזי, שמוליק ואני בילינו כשישה חודשים בעבודה על השירים, אבל במהלך הזמן הזה המתחים בתוך השלישייה גברו. אחרי שהשירים הראשונים הוקלטו, ובזמן שתוכנן סיבוב הופעות גדול, כולל שתי הופעות בטלוויזיה, אריק ושמוליק רבו ואריק חזר לישראל. אחרי שאריק עזב, שמוליק וג’וזי היו צריכים למלא את מקומו בשלישייה. אני כבר הכרתי את כל השירים, אז הם הכניסו אותי להרכב והפכו אותי מראלף לרפי, רפי מרפי. למדתי לשיר בעברית את תפקידי השירה של אריק, וחלק גדול מהחומר ביצענו באנגלית. השלמנו את ההופעות ואת תוכניות הטלוויזיה ואחר כך העסק כבר התפרק לגמרי.
“בענייני הלהקה באנגליה היה מעורב ג’נטלמן אחד – אני משתמש בתואר הזה בזהירות רבה – בשם מרווין קון. הוא בנה את כל העסקה, ו”קרנבי” היה הלייבל שלו (אני חושב שסי.בי.אס היתה החברה שהפיצה את התקליטים). אחרי שסיימנו עם ההופעות החיות והטלוויזיה, היו כמה בעיות עסקיות בין שמוליק וג’וזי לבין קון. אחרי שהגלגלים נפלו מהעגלה סופית באמצע פרויקט ההקלטות, מרווין פנה אלי ואמר לי שהלייבל רוצה שאני אשלים את העבודה. חברת סי.בי.אס כבר הקליטה את הפלייבקים לכל השירים עם תזמורת מלאה, והם רצו – יותר נכון, דרשו – אלבום. נאמר לי שכיוון שאני נחשב לחלק מהלהקה, עלי לכבד את החוזה שנחתם בינה לבין החברה. גייסתי למשימה את פרנק שין, שהיה שותפי לצמד Harper and Rowe (אני הייתי הארפר), ואת לזלי דנקן שהיתה ידידה טובה שלי. ביחד השלמנו את ההקלטות תחת השם ‘סמוקי סירקלס’. בחברת התקליטים נשמו לרווחה כי סופסוף היה להם מוצר לעבוד איתו. אבל אני חושב שמתישהו עסקת ההפצה עם סי.בי.אס הסתיימה. מרווין קיבל את המאסטרים מסי.בי.אס והוציא את האלבום ב-1970. הבעיה היתה שפרנק ולזלי היו מעורבים באותו זמן בפרויקטים אחרים ולא היו פנויים לקדם את האלבום של סמוקי סירקלס. וגם אני בזמן הזה כבר גרתי בניו יורק”.

האלבום הזה בכלל לא מוכר בישראל. קראוס לא דיבר עליו. מה עשויה להיות הסיבה לכך?
“אני מאמין שכל העניין עם מרווין ניכר את כולנו. מרווין היה גם הפבלישר שלי באותן שנים, והיו לי כמה להיטים שעליהם הוא מעולם לא שילם לי. אני לא מאמין שיש מישהו שהרוויח מהעסקים איתו. בכל אופן, אני ראיתי אז באלבום הזה הזדמנות שהוחמצה לעבוד על פרויקט נהדר עם להקה נהדרת. שמוליק וג’וזי עברו גם הם לניו יורק, קצת אחרי, ולזמן קצר אפילו גרו לא רחוק ממני, ואני יודע משיחות שהיו לנו על כל החוויה שגם הם יצאו ממנה בהלם קרב, אז כולנו פשוט המשכנו הלאה. ניסיתי לעזור לג’וזי לארגן דברים בניו יורק אבל שמוליק היה אז בתקופה של מאבקים אישיים קשים וזה לא התרומם. הצטערתי מאוד לשמוע שהוא נפטר.
“האמת היא שהשירים באלבום, עכשיו כששלחו לי אותם לפני כמה שבועות ושמעתי אותם בפעם הראשונה אחרי שנים, עוררו בי זכרונות טובים. הכיף שבעשייה, הידידות והתחושה של עשיית משהו מיוחד באמת עדיין שם. השירים תפורים למידותיהם של שמוליק, ג’וזי ואריק, והם עדות לכמה החלונות הגבוהים היו להקה יחידה במינה”.
.

מרפי דיבר בתכתובת אימייל עבור “זה מסתובב” עם קוראנו הוותיק שי ירדני. בתמונה: החלונות הגבוהים עם ראלף מרפי במקומו של אריק איינשטיין, לונדון 1968. הצילום מתוך החוברת שצורפה להוצאה המחודשת של האלבום של החלונות הגבוהים ב-2007.
עדכון: הזמרת לזלי דנקן שמרפי הביא להקלטות עבדה מאוחר יותר עם אלטון ג’ון ופינק פלויד. ידידת הבלוג איילת יגיל מעדכנת שקולה של דנקן נשמע בין השאר באלבום “הצד האפל של הירח”, ושבין היתר הקליטו משיריה דיוויד בואי וברי וייט. כשדנקן מתה ב-2010, בואי ואלטון שלחו דברי ניחומים.
ועוד עדכון (אפריל 2017): מרווין קון, כיום בן 82, נשלח ל-15 שנים בכלא בגלל שני מקרי אונס שביצע בקטינות. אחד ב-1976 והשני ב-1985.

ג’וזי כץ מוסיפה: “כל מה שראלף מרפי סיפר אודות הימים ההם נכון. כשאריק חזר לארץ הוא למד את השירים כדי שנוכל לסיים את ההופעות. הוא מוזיקאי אמיתי וכל כך מוכשר. לא באמת ידעתי הרבה על מה שקורה בענייני הכסף עם מרווין. ידעתי שהוא אדם שאין לבטוח בו. הוא סיפר לנו סיפורים שונים בכל פעם שנפגשנו איתו. באותו זמן שמוליק קיבל הצעה להשתתף בסרט שצולם במדריד, ומכיוון שלא שמענו שום דבר ממרווין בנוגע לתוכניות לעתיד או הקלטות מתוכננות, נסענו למדריד. אחר כך עוד קיבלתי הזמנה לחזור ולהקליט את השירים לבד בלי אף אחד, אבל לרוע המזל שמוליק לא הסכים שאסע בלעדיו (זו היתה אחת הטעויות הגדולות שעשיתי, שלא שבתי ללונדון). לא היה לנו שום מושג לגבי מה שקורה עם ההקלטות או מה מרווין הולך לעשות בהן. אני לא חושבת ששמענו ממנו שוב אי פעם אחר כך. בכל אופן, ראלף צודק כשהוא אומר שהיינו בהלם מכל המצב. היו לנו תקוות גדולות להקליט באנגלית, והכל פשוט נעלם”.


חוויית ההאזנה לאלבום כיום, כשבאחורי התודעה מהדהדות כל הגירסאות המוכרות לשירים, היא עניין משונה. הוא די רחוק מהצליל המוכר של החלונות הגבוהים, וקרוב יותר ברוחו לפופ מסחרי מתקתק – משהו בשכונה של טום ג’ונס או אנגלברט המפרדינק. גולש שנדרש לאלבום באתר rateyourmusic.com תיאר אותו כך: “פופ רך ממוסחר ונוראי, עירוב של קולות גבריים ונשיים על רקע הפקה גדולה. קשה לדמיין שאפילו חובבי הפופ האדוקים ביותר יחבבו את זה, אבל מי יודע”. כמובן שכשמאזינים לאלבום לאחר היכרות מוקדמת עם החומרים הכל נשמע אחרת, וכמובן שגילוי קיומן של הקלטות כאלה, יותר מ-40 שנה אחרי, הוא לא פחות ממסעיר. יש פה שלוש גרסאות לשירים של החלונות הגבוהים (“כל השבוע לך”, “חייל של שוקולד” ו”בובה זהבה”, שמלווה כאן בדיוק באותו פלייבק שנשמע גם בגירסתם האנגלית של החלונות הגבוהים לשיר). בארבעה לחנים אחרים השתמש באותה תקופה בישראל אריק איינשטיין (“בית הערבה”, “ארץ ישראל”, “אצו רצו גמדים” ו”כשאת בוכה את לא יפה”). השיר הראשון באלבום, Long Long Love, יצא בישראל כסינגל של ג’וזי כץ ב-1968, תחת השם “יום הולדת למולדת”, והלחנים הנותרים אינם מוכרים, אך נכתבו גם הם על ידי קראוס, עם מילים של מרפי. אגב, בשיחה איתו מרפי השלים עוד פרט שהיה עד כה לא ידוע: איך הגיעו שני לחנים של קראוס שמופיעים באלבום – Sun Comes Up ו-Traces of Tommorrow – לידיו של ג’ון ווקר, שליש (זה שפחות הצליח) מההרכב האמריקאי “האחים ווקר”. גם פה החוליה המקשרת היתה מרפי, שעוד לפני הזמן שבילה עם שמוליק וג’וזי היה חבר בצמד בשם Slade Brothers, שהופיעו כחימום לאמנים שונים, בהם גם האחים ווקר. הם התיידדו, ואחרי שהאחים ווקר התפרקו, הוא השתמש בשני השירים של קראוס שקיבל ממרפי באלבום הבכורה שלו כסולן. למיטב ידיעתו, אומר מרפי, ווקר וקראוס מעולם לא נפגשו.

עכשיו כמובטח הסיפור הגם-כן-די-מוזר על הגילוי המחודש של האלבום: קראוס שמר על דממת אלחוט בקשר אליו כל חייו, וכנראה שזה היה לו נוח – ככה הוא היה יכול להמשיך להאשים את איינשטיין בכישלון הגיחה הבינלאומית של החלונות. אלא שקראוס לא הביא בחשבון את היפנים. ב-2009 הוציא לייבל אינדי יפני בשם Daiki Sound גירסת דיסק לאלבום של סמוקי סירקלס. איך הגיעו דווקא אליו, למה ומה פתאום – ליפנים פתרונים. מה שחשוב הוא שבגלל שהיתה בשוק גרסת דיסק, נכתבו עליה כמה דברים פה ושם ברשת, וככה שמעה על האלבום גם האספנית הישראלית מגי כהן מקבוצת “חולי תקליטים בישראל – התאחדו!” בפייסבוק. כהן הסתקרנה, רכשה את ההוצאה היפנית, והניעה שרשרת אירועים שבסופה הנה אנחנו פה עם עותק דיגיטלי של האלבום המלא. בהתחלה עניינה בתגלית גם את אלי פיכמן, מגדולי האספנים בארץ, שמצא וקנה ברשת עותק ויניל מקורי של האלבום. פיכמן וכהן הבינו מה יש להם בידיים, החליפו רשמים אבל לא מצאו אף אחד בין האספנים בארץ או ברשת שהיה יכול לומר להם מה זה בעצם. בהמשך כהן שלחה עותק מהאלבום לשדרן הרדיו ירון אשבל מרדיוס, ששידר בספטמבר אייטם קצר על התקליט. אשבל השמיע קטע אחד ואפילו ערך ראיון קצר עם מרפי, אבל ההד לאייטם הרדיופוני היה אפסי, והחדשות אודות הגילוי לא פרצו את מעגלי האספנים. למרבה המזל, שמע את השידור במקרה ירדני, שעשה מעשה אזרחי ראוי, רץ הביתה, חיפש ומצא את האלבום השלם ברשת השיתוף העתיקה סולסיק, שלח אותי אלי, ואחר כך יצר קשר עם מרפי וראיין אותו עבורנו. על כך תודתי העמוקה לו, לראלף ולג’וזי היקרה שנענו ברצון וחלקו איתנו את זכרונותיהם מהימים ההם, לכהן, לפיכמן ולאשבל וכמובן לעם היפני.

האזינו לאלבום המלא כאן:

Smokey Circles – Smokey Circles Album

Carnaby Records, 1970
CNLS 6006
סטריאו
מילים: ראלף מרפי
לחנים: שמוליק קראוס
שירה: ראלף מרפי, לזלי דנקן, פרנק שין
הפקה: מרווין קון

טראקליסט (בסוגריים, גירסה עברית אם יש כזו)

1. Long Long Love (יום הולדת למולדת, סינגל של ג’וזי כץ ב-1968)
2. Chocolate Soldier (חייל של שוקולד, החלונות הגבוהים)
3. Anybody Need A Lover (בובה זהבה, החלונות הגבוהים)
4. Traces Of Tomorrow
5. Love Me While You
6. Carnival (בית הערבה, תקליטון של אריק איינשטיין ב-1968 וביצועים רבים נוספים)
7. Leaving Your Dreams Behind (כל השבוע לך, החלונות הגבוהים)
8. Whisper Streams (ארץ ישראל, אריק איינשטיין ב”פוזי”, 1969)
9. Who Are We (כשאת בוכה את לא יפה, אריק איינשטיין ב”פוזי”, 1969)
10. Sun Comes Up
11. Find A Time
12. Little Man (אצו רצו גמדים, אריק איינשטיין ב”פוזי”, 1969)

פורסם בקטגוריה כללי | 29 תגובות

זה לא יוסף

ערב ההופעה האחרונה של כוורת אי פעם (כנראה, לכו תדעו), הנה נושא עילאי ומתנשא לנפנף בו על הדשא של פארק הירקון: שלושת האלבומים המקוריים של כוורת – סיפורי פוגי, פוגי בפיתה וצפוף באוזן – אבודים כנראה לתמיד. נשמע מטופש, נכון? וגם לא לגמרי ברור. הרי כל שלושת האלבומים יצאו מזמן בדיסקים, נמכרו יפה כל השנים ולא בעיה למצוא אותם גם היום, אפילו בדיגיטלי. נכון מאוד. אבל אלה לא בדיוק אותם אלבומים, והם בטח לא נשמעים כמו שנשמעו בזמן אמת, מהתקליטים המקוריים.

סיפורי פוגי בתקליט. קלאסה

אלבומי כוורת עלו על דיסקים בסוף שנות ה-80, וגרסאות הדיסק שהופקו להם אז רעות לתפארת. כן, לכל אחד מהשלושה צורפו כמה בונוסים, וככה הרווחנו את “מחכים לשולה”, קטע שלא היה מוכר עד אז. העניין הוא שזה בא עם כל הרעות החולות של התקופה ההיא בכל מה שקשור להפקת דיסקים: איכות העברה לא אחידה, שלפעמים מתבטאת בצליל עמום וחסר פרטים (כמו כמעט לכל אורכו של “סיפורי פוגי”), ולפעמים בשירים שנשמעים כאילו הוקלטו במרחק שנים זה מזה, כמו ב”פוגי בפיתה”. לזה מצטרף אינסרט עלוב וקופסת פלסטיק פשוטה, וכדי להוסיף חטא על פשע, פס צבע מכוער בחזית העטיפה עם הכיתוב “וקטעים המופיעים לראשונה!”. הסימן קריאה הזה צועק עלי כבר מ-1989.
השיא, כנראה, נמצא באינטרו של “נחמד”. אני בטוח שרבים מכם בכלל לא מודעים לזה, אבל הפתיחה המוכרת של אולארצ’יק בדיסק – “יש לי רק דבר אחד לומר לכם בשם כולם” – שונה לגמרי מזו שבתקליט, וככל הנראה הוקלטה מחדש בזמן העבודה על גרסאות הסי.די. זה נשמע כמו דקדוקי עניות, אבל לי זה עדיין קופץ לאוזן, גם אחרי כל כך הרבה שנים עם הדיסק. זה לא רק הקול של אולארצ’יק שנשמע אחרת, זו גם האינטונציה שלו, והאופן שבו הוא מושך את המילה “היה..”, שנותן לגרסת הדיסק משמעות אחרת לגמרי. פחות אירונית, יותר נוסטלגית ומתרפקת, והרבה, הרבה פחות נחמדה. הנה, תשמעו בעצמכם:

“נחמד”, גרסת הדיסק
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/nechmad_cd.mp3]
“נחמד”, גרסת התקליט
[audio: https://mistovev.haoneg.com/files/nechmad_lp.mp3]

תשימו לב בוודאי שיש עוד כמה הבדלים דקים בין שתי הגרסאות, ושהפטיפון שלי כנראה מסתובב קצת לאט מדי.

סיפורי פוגי בדיסק. באסה

ככל הידוע לי, זה המקרה היחיד של תפקיד קולי או כלי שהוקלט מחדש באלבומי כוורת. אבל יש עוד הרבה הבדלים בין הדיסקים לתקליטים, וגם, להפתעתי, מקרים שבהם שירים מסוימים מופיעים בדיסקים במיקס שונה מבתקליט, ואחרים שהם בעצם העברה מתקליט ולא מסרטי המאסטר המקוריים – מה שמתבטא כמובן בנפילה חדה באיכות הצליל. ידידי נועם רפפורט, מומחה לכוורת שרק סנדרסון שני לו, מונה את כולם:

סיפורי פוגי :

בדיסק, השירים “סיפורי פוגי”, “שיר המכולת”, “ביום ובלילה”, “שירות עצמי”, “ילד מזדקן” ו”למרות הכל” לקוחים מהמאסטר. האיכות מצוינת, ואין הבדל מהותי במיקס בין הוויניל לדיסק. אבל “פה קבור הכלב” נלקח ממאסטר עם מיקס טיפה שונה מהוויניל. ב”אנשי הארון” הפתיחה הקצרה לקוחה מוויניל לא נקי במיוחד. הסיפור עצמו דווקא לקוח ממאסטר, אבל העריכה שלו שונה מהעריכה שבוויניל. בוויניל שומעים את גידי אומר “ובכן סיפורנו מתחיל… ובכן סיפורנו מתחיל בבית גדול…”, ובדיסק המשפט הזה קוצץ באופן אכזרי (אגב, מישהו יודע היכן באיזו הופעה הוקלטה הגרסה הידועה של אנשי הארון?). “לא ידענו מה לעשות” בדיסק הועבר מתקליט ויניל די חורק. “יוסי מה נשמע” הועבר גם הוא מוויניל, אבל נשמע לא רע. “המגפיים של ברוך” נלקח בבירור מהמאסטר. אין שוני במיקס. “נחמד”, כאמור פתיחת השיר שונה לגמרי בין שני הפורמטים. השיר עצמו בדיסק לקוח כנראה ממאסטר שונה ופחות טוב מהמאסטר של שירי הצד הראשון שבו השתמשו בדיסק (עדכון 11.8.13: בתקליט קולו של גוב מוכפל ובדיסק לא, וכמו כן פריסת הסטריאו שונה והפסנתר ממוקם בצד, ולא באמצע כמו בדיסק). בכלל, השירים בצד הראשון של האלבום נשמעים נהדר בדיסק מבחינת איכות הקלטה ואילו השירים בצד השני של האלבום (חוץ מפה קבור הכלב ואולי אנשי הארון) נשמעים פחות טוב בהשוואה. ב”יו יה” ההעברה היא מוויניל קצת חורק. פתיחת השיר בקושי נשמעת בשל ווליום נמוך מדי שנוצר בהעברה. בכלל, השיר הזה מאבד את כל הכוח שלו בגלל העברה לא טובה מוויניל.

פוגי בפיתה :

“נתתי לה חיי” בדיסק לקוח ממאסטר עם מיקס שונה מזה של הויניל, ויש תפקיד גיטרה נוסף בבית “היום תמצא שהנושא לכל ויכוח…”, שלא קיים בתקליט. “משה כן משה לא”, מוויניל, וכך גם “אוכל ת’ציפורניים”. “לאמור אלאבי” זו העברה יפהפיה ממאסטר, במיקס זהה לזה של הוויניל. אבל ב”סוכר בתה” קטע הפתיחה ההומוריסטי (דוד…דוד…) לקוח מוויניל. שאר השיר ממאסטר, אבל בוויניל קצצו את תפקיד הצרחות של גידי גוב בשיר, ואילו בדיסק התפקיד הזה חזר לאורכו המלא. “הורה היאחזות”, “שיר המחירון”, “שיר מחאה” ו”הבלדה על ארי ודרצ’י” לקוחים ממאסטר ואין שוני במיקס. “התמנון האיטר” ממאסטר אבל במיקס שונה: בדיסק שומעים את הקאנון מנגן את תפקיד סולו הגיטרה ביחד עם הגיטרה למשך שניות ספורות ונעלם. בתקליט הקאנון הספציפי הזה לא מופיע.

צפוף באוזן :

האזנה מדוקדקת לדיסק מגלה פרט מבאס – שרוב שירי האלבום הזה הועברו מוויניל. אמנם נקי, אבל זה אומר שאין כאן את איכות המאסטר הנקייה. אפשר לשמוע את הוויניל בעיקר ברעש האופייני לתקליט שנמצא בהתחלה או בסוף של שיר. “גוליית”, “טנגו צפרדעים”, “סוף ההצגה הלילה” ו”ככה היא באמצע” הועברו ממאסטר, אבל כמעט כל שאר השירים מתקליט ויניל. המקרה היחיד של הבדל במיקס באלבום הזה הוא ב”שיר מלחים”, שהועבר ממאסטר, אבל נשמע אחרת מהתקליט: בשירת האקפלה בסוף השיר יש בדיסק תפקיד BASS DRUM שנותן קצב. בתקליט התוף הזה לא נמצא. כמו כן, בדיסק השיר ארוך בסיום באופן משמעותי לעומת הוויניל.

עד כאן נועם רפפורט, ומכאן אפילוג עגום: האיחוד החגיגי והאחרון של כוורת היה הזדמנות מצוינת לתיקון המעוות, ולהוצאה מחודשת משוקמת ומכבדת של שלושת האלבומים האלה, שכל אחד ואחד מהם עמוס בלהיטים אהובים ונצחיים שנשמע גם עוד 50 שנה. מה עשתה חברת התקליטים שאוחזת בזכויות על המאסטרים, אן.אם.סי? הוציאה אנתולוגיה מרובת דיסקים של קטעים נדירים, פינות מהרדיו, הופעות ווידאו. זה יפה מאוד, אבל עשרות אלפי האנשים שהציפו את ההופעות הסולד-אאוט לגמרי של כוורת הקיץ הם לא בדיוק הקהל לקופסה כזאת, ועוד שמתומחרת כל כך גבוה (באתר של אן.אם.סי הקופסה מוצעת ב-300 שקל לעותק פיזי, או ב-150 שקל באייטיונז, אבל בלי הווידאו). אולי אני לגמרי לא בכיוון, אבל נראה לי שרוב מי שגילה את כוורת בקיץ הזה, ובטח מי שמתרפק עליה, מתעניין יותר במגפיים של ברוך מאשר במלך ממבו, עם כל הכבוד. ואכן, אף שאין לי נתונים מדויקים, אני נוטה לשער שהקופסה היא לא בדיוק הצלחה מסחרית מסחררת. הנה למשל מה שכתבו עליה באתר של מוזיקה נטו, אנשים שלמכור דיסקים זו העבודה שלהם, בסוף יוני – זמן קצר אחרי יציאת הקופסה: “כותרת מפתיעה היא ההתרסקות של כוורת, שבשבוע שעבר הסתערה על הפסגה עם המארז המהודר “כוורת בקופסא: אנתולוגיה/ 1971-1976″ (אן.אם.סי) בזכות כמות העותקים הגבוהה ביותר שנרשמה לשבוע בודד מאז סוף מרץ. בשבוע שעבר גם המארז המשולש הכולל את שלושת אלבומי האולפן של הלהקה זינק אל המקום החמישי, אבל השבוע הם כבר יורדים אל המקום ה-11 וה-12”. מה פירוש? שבשבוע הראשון קנו את הקופסה המתלהבים, בשבוע השני התברר להם שזה לא בדיוק מוצר מיינסטרימי, אלא אוסף רריטיז למתקדמים, ושבמקביל הרבה אנשים חיפשו דווקא את האלבומים המוכרים.

זה היה יכול להיות אחרת. אפשר היה לחגוג את האיחוד עם רימאסטרים מפוארים לסיפורי פוגי, פוגי בפיתה וצפוף באוזן, שכל כך ראויים לזה. את ההופעות והנדירים אפשר היה לצרף בדיסק רביעי, ואת שאר החומרים לשחרר במשורה, טיפין טיפין, על פני השנים הקרובות – כמו שעושים הביטלס בהצלחה גדולה. ככה כל חלק בסיפור היה מקבל את הפוקוס שמגיע לו ובעיקר, אלבומי כוורת היו חוזרים להישמע נהדר. במקום זה, קיבלנו את הקופסה, בצירוף ידיעה די ברורה ששדרוג האלבומים לא יקרה בקרוב, אם בכלל. כי אם הקופסה לא עפה כמו שחשבו, אולי לא כדאי להשקיע בזה עוד כסף, ומממילא יש פה עוד את הדיסקים הישנים אז שיקנו אותם קודם. לא נחמד. להתראות על הדשא.

פורסם בקטגוריה כללי | 30 תגובות