בתיכון המקצועי שבו למדתי לא ייחסו חשיבות רבה מדי למקצועות כמו היסטוריה או ספרות, אבל היתה לי מורה אחת לספרות שהאמינה שגם תלמידי מגמת האלקטרוניקה יכולים להרוויח משהו מקצת השכלה כללית, ונהגה לעורר את השיעורים שלה בכל מיני הדגמות והפעלות. יום אחד היא הגיעה לכיתה עם רדיו-טייפ, וקסטה שעליה שתי גירסאות שונות ל"עוד חוזר הניגון" של נתן אלתרמן (שם שנגזר מהשורה הראשונה בשיר, שלמעשה אין לו כותרת, או שכך לפחות נטען כאן). האחת בלחן של נחום היימן ובביצוע חוה אלברשטיין, והשנייה בלחן של נפתלי אלטר שהיום מוכר יותר בעיקר הודות לברי סחרוף, שגאל אותו משיכחה כמעט מוחלטת בסוף העשור הקודם, כשחידש אותו באוסף הראשון בסדרת "עבודה עברית". את הגירסה המקורית של השיר בלחן הזה ביצעה נירה גל.
בעזרת שני הלחנים המאוד שונים האלה המורה שלי התכוונה להמחיש איך אפשר לפרש את השיר של אלתרמן בצורות שונות, והיתה לה גם העדפה ברורה: הביצוע הממלכתי של אלברשטיין העביר לדעתה את רוח השיר בצורה חיה ומדויקת (במיוחד היא התמוגגה מהתנופה הדרמטית ב"והרוח תקום"). לעומתו, הגירסה של נירה גל (שהוקלטה קודם, ב-1975) היתה בעיניה פופית, קלילה וחסר חשיבות. אני חשבתי שהיא מפספסת לגמרי, ושדווקא הכבדות של היימן לא תופסת את השיר טוב כפי שעשה אלטר, שהפך אותו לשיר דרך המנוני וגם עטף אותו בעיבוד מהוקצע ועדכני לאותו זמן. נותרנו חלוקים.
השנים שחלפו מאז לא היטיבו עם חלקה של גל בפופ העברי, או עם הזיהוי שלה עם השיר הנפלא של אלתרמן. עד לחידוש של סחרוף הגירסה שלה נשכחה כמעט לגמרי, ובקושי הושמעה; אחריו הלחן זכה לחיים חדשים, אבל עכשיו כבר היה מזוהה בעיקר עם סחרוף. מנירה גל, שבעיני היא עדיין המבצעת האולטימטיבית של השיר, קצת נגזלה התהילה.
אני מספר לכם את כל זה כי מצאתי בערמת התקליטונים שלי שיר אבוד של נירה גל, שהוקלט שנים אחדות אחרי "עוד חוזר הניגון" לאלבום השני של גל, "זה הזמן" (1978), ואיכשהו לא מצא את דרכו לאחד הדיסקים שהוציאה מאז (אלבומיה המקוריים מעולם לא יצאו מחדש). בעצם גם אני הייתי עלול להחמיץ אותו, כי הוא חבוי בצד ב' של תקליטון שדרים, עם מדבקה חלקה ללא פרטים כלשהם. בצד הראשון של התקליטון נמצא שיר הנושא מתוך האלבום – שכתבו יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום, ושנשמע היום הרבה פחות מעניין. הבי-סייד, שלאחר תחקיר קצר התברר כ"תן לי חלום" שכתבה מירית שם אור, הלחין צביקה פיק ועיבד אלדד שרים, הוא להיט פ'אנק-דיסקו שמנמן וחינני. אני מהמר שפיק גם השתתף בהקלטה. אחרי שתקשיבו לסולו הסינטי הצ'יזי והנהדר שמגיע בערך דקה וחצי לתוכו, אני חושב שתסכימו איתי.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

נירה גל – תן לי חלום

על מצבו הגרוע של קטלוג ההקלטות של הגשש החיוור כבר כתבתי כאן לפני ארבע (!) שנים. הנה הסיפור שוב בקצרה: התקליטים שליוו את עשר תוכניות הגשש לא יצאו מעולם על גבי דיסקים במתכונתם המקורית. מה שיצא במקום הוא סדרת אוספים שלא שמרו על סדר הקטעים המקורי, השמיטו חלק נכבד מהם, וטשטשו את הקשר שבין השירים והמערכונים לבין התוכניות שבהן הופיעו. בחלק מהקטעים בכלל השתמשו בהקלטות מאוחרות ולא במקוריות, וכל העסק נראה חלטוריסטי ולא מכבד את גוף העבודה המדהים באמת של הגשש – הרכב הבידור החשוב ביותר שהיה פה, אם דרושה למישהו תזכורת – שנבנה על פני שלושה עשורים.
אפשר לחשוב על כמה סיבות אפשריות למצב הזה. אחת מהן היא שהיעדרו של מנהל הגשש, אברהם דשא פשנל ז"ל, והאופן שבו מנוהל הארכיון העצום שהותיר אחריו, מונעים או מעכבים טיפול מחודש בחומרים, כמו גם שיחרור של חומרים חדשים שטרם נחשפו (פשנל, כך התגלה בסדרה המצוינת אודותיו, "פשה", ששודרה ביס לפני כמה שנים, היה מתעד כפייתי. כמה חומרי וידאו של הגששים בשיאם שוכבים לדעתכם בעזבונו?). אני מניח שזה קשור גם לעצם ההיקף של החומר. מדובר אחרי הכל בכ-25 תקליטים, קחו או תנו אחד או שניים, ולהוציא מחדש כמות כזאת של חומר, פלוס השקעה בשחזור הארט המקורי ואולי איזה שדרוג צנוע לצליל, זה סיפור די כבד לחברת תקליטים כיום.
באופן פרדוקסלי, דווקא האוסף המשולש של שירי הגשש שיצא לפני כמה שבועות, המוצלח כשלעצמו, רק מרחיק את היום שבו יראה אור מחדש כל החומר המוקלט שלהם. כמו במקרה של בנזין, שיציאת המהדורה הדיגיטלית לשני אלבומיה התעכבה שנים רבות בגלל שבשוק כבר היה אוסף שלה שנמכר היטב, גם כאן התסריט הסביר הוא שחברת התקליטים לא תטרח להשקיע כסף נוסף בגששים כל עוד יש לה מוצר שלהם שנמכר היטב. מה שבאסה.
במקום להתעצבן, החלטתי לעשות מעשה ולפצוח בפרויקט דיגיטציה לאלבומי הגשש שבתקליטייה שלי. הנה שני שירים מתוך שני האלבומים הראשונים, שכוללים שירים ומערכונים מתוכנית הבכורה של ההרכב, "שמחת זקנתי", מ-1964. שניהם לא נכללו באוספי הגשש הקיימים בדיסקים. השיר הראשון, "ספר לי", הוא שיר עממי שמקורו בלדינו, ובוצע בין השאר גם על ידי דרורה חבקין וג'ו עמר. זאת דוגמה טובה לאופי הכללי של התוכנית כולה, שמצד אחד עדיין מחוברת למסורת של "התרנגולים" – ההרכב שבו היו חברים שייקה, פולי וגברי קודם להקמת הגשש החיוור, ושהופק, כמו הגששים, על ידי פשנל – ומצד שני כבר פורצת אותה. אפשר לראות את זה גם בעטיפות שני התקליטים: בראשון (למעלה), נראים השלושה בהעמדה "תרנגולית" קלאסית, ממש עד לשמיטת היד הכאילו-טבעית של שייקה לוי; על עטיפת התקליט השני הם כבר מופיעים בפוזה קומית־אבסורדית כפי שייראו גם על עטיפות כל אלבומיהם הבאים.
גם בפנים נשמרת ההליכה הזאת בין הקטבים: מצד אחד שמירה על מה שעבד בתרנגולים, למשל ב"פנס בודד", הלחן היחיד של ארגוב כאן; מצד שני תפנית חדה מהקו ההוא לעולם חדש של השפעות: שירי אסירים ("עוזי עוזי", "מתי שוב נשתחרר"), שירים מיוון איטליה ("מה הוא עושה לה"), ערבית ("פלפילו" עפ"י פריד אל אטרש). יש פה גם – קצת – רוקנרול. הדבר המסקרן הזה קורה בעיקר בשיר השני שאציג לכם, "מה שיהיה יהיה", שמייצג היטב את האופן שבו נתפסה מהפכת הרוק בישראל בזמן אמת. כמו שציין יואב קוטנר ב"סוף עונת התפוזים" ובמקומות אחרים, הרוק נתפס פה כבדיחה, ורוב האדפטציות המוקדמות שנעשו לו נוצרו כפרודיות על "השגעון החדש". גם הרוקנרול של הגששים מסגיר תפיסה די פרימיטיבית של הרעיון, ופספוס מוחלט של רוחו, ועדיין יש בו חן.

הערה אחרונה: תוויות שני התקליטים נושאות את סמל הד ארצי, ומכאן שיוצרו שם, אבל על עטיפותיהם של שני האלבומים האלה אין אף לוגו של חברת תקליטים. הם הופצו עצמאית על ידי פשנל. זה מחזק את הסברה שהזכויות על המאסטרים – בהנחה שעדיין יש מאסטרים – מצויות בידי יורשיו. מה שמסביר כנראה את הבלגן בקטלוג הגשש שיאללה, באמת הגיע הזמן שנראה אותו מסתדר כבר.

הגשש החיוור – ספר לי
עממי, עיבוד: אריה לבנון
(הורדה)
הוסר לבקשת בעלי הזכויות בחומרי הגשש החיוור

הגשש החיוור – מה שיהיה יהיה
מילים: עמוס אטינגר, לחן: מישל קולומביה, עיבוד: דובי זלצר
(הורדה)
הוסר לבקשת בעלי הזכויות בחומרי הגשש החיוור

הגשש החיוור במועדון הסנטר הכפול, תקליטים 1 ו-2, 1964
שירה: שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, גברי בנאי
במאי: שייקה אופיר
מפיק: אברהם דשא (פשנל)
ניהול מוזיקלי: אריה לבנון